איך תבנה הארץ

איך תבנה הארץ // חיים וייצמן

(יולי 1920) עבודתנו נכנסת לתקופה חדשה. לפנינו עומדת התעודה לבנות ולחדש את ארץ־ישראל. בתוך המון הפרטים, הנטפלים בהכרח למעשה כה מסובך כבנין ארץ, נוכל להבחין שלשה קוי התפתחות עיקריים – התפתחות חקלאית, התפתחות חרשתית והתפתחות תרבותית, או עניני השכלה וחנוך….
איזה הצורה תלבש ההתפתחות החקלאית, ומה תהי שיטתה? – זאת לא נוכל לנבא מראש. דבר אחד מתברר כבר היום מתוך נסיוננו במשך ארבעים השנים האחרונות, ובנסיון הזה יש גם מעין מענה למקשים ומפקפקים: אם היהודי בכלל מסוגל להיות אכר ופועל חקלאי. הנסיון מוכיח שכן, היהודי מסוגל להיות אכר או פועל חקלאי – בתנאי שהחקלאות תסגל לה שיטות מדעיות ותגיע למדרגת שכלול מעולה. לא נוכל להוריד את היהודי, שדרגת השכלתו היא רמה למדי, לדרגת האכר הרוסי. עלינו להעלות את החקלאות למדרגת היהודי. הדבר הוא בגדר האפשרות וכבר נעשה במדת מה בארץ־ישראל. הנסיון היקר שרכשנו לנו בענין זה במשך ארבעים שנה, עלינו לפתחו בכל הקפו, להמשיכו ולנצלו בתשומת לב, לטובת המתישבים החדשים, העתידים לזרום אל הארץ בשנים הקרובות… קרקע ארץ־ישראל, שהיא פוריה מעיקרה, הוזנחה, לצערנו. קרקע זו אינה דומה לקרקע בארצות אחרות. מן ההכרח להרוותה במרץ ובכסף, בדם ובזעה, עד שתשוב אליה פוריותה הראשונה, הידועה לנו מן המקרא. אני חושב כי הזכות להשקותה בדם ובזעה כדי להפוך את אדמתה השוממה לארץ זבת חלב ודבש, תתגלגל לידי עם ישראל. את הזכות הזאת בקשנו, ואני מקוה כי תנתן לנו…עתה הגיעה השעה, ואנו כולנו – אני חושב כי דברי מביעים דעת כל ציוני העולם – פונים אל היהודים שעמדו מרחוק ומבקשים מהם לבוא ולא להחמיץ את שעת הכושר הנהדרה, לבוא ולעבוד אתנו יחד למען תקומת ארץ־ישראל. אין אנו מתנים תנאים מלבד אחד, והוא – פעולתנו תכוון ליצירת בית לאומי יהודי. בזה נוכל להתאחד כולנו…
המעשים שנעשו בירושלים הוכנו על ידי אויבינו מתוך כונה להוכיח לעולם כי היהודים והערבים לא יחיו בשלום. דעה זו אין בה אמת. יש לי ראיות לכך, והן הובאו לפני ממשלת המנדט והמועצה העליונה. היהודים והערבים יכולים לחיות בידידות, ויחיו בידידות. לקיצונים שבערבים, אשר ערכו את הטבח בירושלים, אנו אומרים מה שאמרנו לפולנים, לרומנים ולרוסים: שיטותיכם ידועות לנו, והן שיטות שפשטו את הרגל. האומה החושבת להשיג את חרותה בדם יהודים – טעות בידה.
הערבים אינם סובלים מחוסר מקום. מרכזי התרבות הערבית הם דמשק, בגדד, מכה, ואני מקוה כי שם תצמח אומה ערבית גדולה ופורחת. ארץ־ישראל תהיה בית לאומי לישראל. עלינו להגיד זאת, בדברים ישרים ואמיצים, לידידינו ולאויבינו. אנחנו, היהודים התנסינו בפוגרומים, וגם טבח בירושלים לא יפחידנו. גזרת גורלנו היא ללכת לארץ־ישראל, ואנו נלך שמה ונשב שם. אין כח בעולם אשר ימנענו מלקים צו גורלנו, הרשום בדברי ימי העולם, צו אשר לא ימחה גם בדם ישראל. בכל זאת הננו מושיטים יד ידידים לאלה אשר בארץ. רצוננו לחיות עמהם ולהצעידם גם הם בדרכי ההתפתחות אשר תארתי לפניכם, ואני חושב כי רוב הערבים ילכו עמנו, ורק קצת דימגוגים יסטו. אין ספק כי נוכל לקשור קשרי ידידות עם הערבים, והיא חובתנו. אנו מחויבים לעשות כל אשר ביכלתנו להשכנת יחסים טובים בין שני העמים האלה, היהודים והערבים. וכאשר נלך בדרך זו, וההתפתחות תתחיל, והידידות תיכון – תשוב ארץ־ישראל לתחיה, ומראשי חרמון העטופים בשלג עד חולות מדבר עריש, מהרי מואב עד ים התיכון, יבקע ויעלה שיר תהילה גדול לאלהי ישראל, שהשיב את בניו אל ארץ יעודם.
(יולי 1920)

שאלות לשיחה:

• מה האתגרים המרכזיים שמוזכרים בקטע?
• איך מעלים את החקלאות במדרגה? עד כמה הצלחנו בזה במאה שנים האחרונות?
• כיצד מתחברת המשימה החקלאית לאופקי החיבור בין יהודים לערבים בישראל?