קרל פון קלאוזוביץ פילוסוף וחוקר תורת המלחמה כתב "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים".
המלחמה הקשה שנכפתה עלינו, מעמידה אותנו שוב מול שאלות יסוד על עצמאותו ועתידו של עם ישראל בארצו בכלל ותפיסת הבטחון בפרט. יש למנף את הרגע , את הלקחים ואת הרוח לכדי מבנה חברתי, ערכי ובטחוני חדש.
אני מציע שלושה כיוונים אשר כולם דורשים שיח מעמיק: קבלת החלטות, לקיחת אחריות ושותפות לאומית. כל אלה בהסכמה רחבה "כאיש אחד בלב אחד" ממש כמו במעמד הר סיני. גיבוש התפישה ויישומה היא אשר תמשיך את הישגי המלחמה למען עתיד טוב.
- תפיסת הבטחון החדשה כלקחי המלחמה
בבוקר שמחת תורה תשפ"ד קרסה תפיסת הבטחון שלנו. במשך מספר שעות ואף יותר מכך, לא היינו ריבונים בארצנו וכשלנו ביכולת להגן על תושבינו שנרצחו, נרדפו ונשבו ללא הגנה.
גבורת הלוחמים והישגיהם הרבים בתקופת הלחימה, הנמשכת חודשים רבים, ראויים לכל הערכה וחיבוק של העם בישראל. עם זאת, לא ניתן להתחמק מהעובדה שעדיין איננו מצליחים לספק בטחון ליישובי הצפון, יישובי הדרום, הגלבוע ולאורך קו התפר .
תפיסת הבטחון החדשה צריכה ללמוד מהישגי המלחמה ולהמשיך אותה. האוייב הופתע מהמוכנות של הצבא והחברה הישראלית לקחת סיכון, לשלם מחירים ולפגוע באופן הרסני בטרור וכן בכל תשתית של מדינת הטרור שנגדנו.
יחד עם זאת בדרך לפתח תפישת בטחון חדשה יש לשאול את עצמנו מה הוא הנכס הכי חשוב לאוייב ומהו המנוף כדי לפגוע בו.
אם מנתחים אותנו אזי המנוף המשפיע ביותר על ישראל במלחמה הוא הפגיעה בחיי האדם וחטופים.
לגבי האוייב, מה הוא הנכס החשוב להם ביותר? האם זה חיי אדם? נראה שלא. האם זה פינויי אוכלוסיה? נראה שהם יודעים שבסיום המלחמה הם יחזרו לבתיהם. האם זה הרס וחורבן? נראה שלא. הצלחנו בכולם באופן נחרץ בעזה אך זה לא מספיק.
הנכס הראשי המשפיע על האויב שלנו, הוא אובדן אדמה-השטח שלהם. הסכנה לאבד את האדמה היא המנוף אשר הביא את האויב בעבר ויביא אותו בעתיד לשקול את צעדיו לפני שהוא בוחר במלחמה. דוגמאות לכך ניתן למצוא במלחמות השחרור, סיני, ששת הימים, יום הכיפורים ואפילו כעת בעזה במשא ומתן על הפסקת האש, ממחישות כמה מחיר האדמה הוא היקר ביותר לאוייב שלנו.
לפי תובנה זו הכלי המרכזי בהרתעה מפני תקיפת ישראל צריך להיות האיום בגירוש קבוע מאדמתם. יש לנקוב במחיר זה לכל מי שחושב שטוב לו לתקוף את תושבי ישראל.
חשוב לגבות מחיר זה כדי להבטיח עומק הגנה פיזי מפני פלישות צפויות.
עמדה זו של לקיחת שטח באופן קבוע, ראויה שתהווה אבן מרכזית בתפיסת הבטחון המתחדשת של ישראל.
תושבי הכפר הצמוד לקיבוץ מירב שיורים מצפון השומרון, היו צריכים להתעורר בבוקר ולגלות שמגרשים אותם מאדמתם, והורסים את בתיהם כי הם אלה אשר הכריזו מלחמה על ישראל.
בצפון, שם התבסס ארגון טרור גדול ומסוכן כמו חיזבאללה, עליו לדעת שאם הוא יוזם מלחמה נגדנו, אנו ניכנס ונכבוש שטח, נהרוס את היישובים ולא נאפשר את חזרתו לשם.
כמו בצפון השומרון, בצפון, ברמת הגולן ובכל מקום צריכים אויבנו לדעת שפגיעה באזרחי ישראל תביא ל"בעל הבית השתגע" ו"נכבה" (אסון) עזיבת האדמה, ממש כמו ב-48, 67 וכעת 2024.
זה מחיר החרות שלנו והשכנים שלנו צריכים להכיר אותו, ולשקול את צעדיהם לעתיד.
- אגרוף הברזל של ישראל הוא אחדות העם= ערבות הדדית, אחדות המטרות, אמון בהנהגה:
יצא לי לנסוע במשלחת של קורס מנהלי בתי ספר מטעם "דרך כפר" (מכון של ימין אורד) לבקר ברואנדה. מה שבעיקר סקרן אותי היה העובדה שברואנדה קמה אומה אחרי מלחמת אזרחים ורצח עם, וכעת הם אומה אחת.
חלפו 30 שנים מאז והמדינה יציבה ומשגשגת, במונחים של אפריקה. והשאלה הגדולה היא האם הם יצליחו למנוע מלחמת אחים בעתיד.
לחזות את העתיד לא ניתן, אך אפשר לומר בפה מלא שמדובר בעם של כ-14 מיליון אנשים שעוסק משך 30 שנים בכל רובד אפשרי בגישור ופיוס פנימי.
הם מבינים שהסכנה לבטחון העם והמדינה שלהם היא בשסע שמאיים לשוב ולפרוץ, בוודאי כאשר הזכרונות כל כך מרים ועמוקים, זכרונות המונצחים במוזיאון לאומי מטלטל.
מערכות המדינה מגויסות למהלך הזה ומחויבות לו, אך אין ספק שההשפעה הגדולה ביותר היא של מערכת החינוך. ביקרנו שם וראינו לעומק כיצד מתבצעים תהליכי עומק לחיבור בין השבטים, עד מצב שאינך יודע מי שייך לאיזה שבט. היתרון הגדול של חינוך הוא השפעת העומק שלו על עתיד העם, לשם כך נדרשים זמן והתמדה. ההשקעה בחינוך בתחום זה לא מביאה תוצאות זריזות לפוליטיקאים, אך היא היחידה שיכולה למסד תרבות טובה יותר של התנהגות ויחסים.
השסע בחברה הישראלית הגיע לשיאו בנושא המהפכה / הרפורמה המשפטית והוויכוח הציבורי הנוקב בגינה. התהליכים, שוויכוח ערכי אידיאולוגי מדרדר לשסע, נובעים מתופעות כלל עולמיות של קיטוב וקטלוג הדעות בעזרת השופר של הרשתות החברתיות.
שסע זה הביא את האויב לזהות חולשה, לכאורה, בקרב ציבור לא מאוחד אשר בעת מבחן לא יידע לפעול יחד כאשר יותקף.
זו הייתה תפיסת עולמו של האויב בעת שיצא להתקפה נגדנו בשמחת תורה.
העם בישראל הבין באחת את הסכנה בשסע זה ולכן הצעירים והצעירות ,הלוחמים והלוחמות יצאו מכל בית או בסיס בישראל, התאחדו סביב המטרה של הצלת המולדת והפכו את הקערה על פיה. המחיר הוא נורא אך הערכת האויב את עוצמת החוסן הפנימי שלנו, נחלה עבורו כשלון גדול ואסון לעמו ולאזרחיו.
המלחמה נמשכת כבר כמעט כשנה בזמן זה, מתגלעים שוב קרעים עמוקים בינינו עם תחושה שהשפה בינינו לא השתנתה אך כעת המלחמה משנה זאת.
אם לפני שמחת תורה היינו מביאים מומחים לגישור וחיבור מהעולם כדי שימליצו לנו מה לעשות, הם היו בוודאי ממליצים על תהליך לאומי, סדנא של מיליוני אנשים שייפגשו וידברו ואולי יפעלו יחדיו כדי שנרגיש שלמרות חילוקי הדעות ניתן לשתף פעולה.
ההמלצה של המומחים הדמיוניים האלה שלא באו מתקיימת הלכה למעשה מאז פתיחת המלחמה. מיליונים של ישראלים נפגשו בצבא או בהתנדבות, פעלו יחד והכירו שבפועל, שההבדלים לא כל כך גדולים בינינו. הכירו שיש דעות שונות אך אנו מחוברים למטרות גדולות הרבה יותר .
בכך כוחנו.
מתוך המיליונים שעברו את ה"סדנא" הזו בולטים מאוד 350 אלף אנשי מילואים וצבא שהסדנא שלהם היא אינטנסיבית ומחברת הרבה יותר. הרעות בקרב והזמן הרב שהם היו ביחד, חיברו אותם לכל החיים.
נשאלת השאלה אם עברנו "סדנא" של מיליונים שנפגשו, ובתוכם מאות אלפים שנלחמו והפכו לרעים לנשק, מדוע אנו חוזרים להשתמש באותה שפה של פעם ואיך אפשר לשנות זאת? ברור שכדי לשנות זאת צריכה לפעול מנהיגות מלמטה, זו שהייתה שם. ואת הרעות והחיבור שנוצרו שם, יש להפיץ בכל רחבי המדינה.
כוח החלוץ אשר צריך להוביל אותנו לשינויי הם המילואימניקים ובני משפחותיהם. מקבוצה זו צריכה לצאת המנהיגות של העתיד. מבין המילואימניקים בולטים עוד יותר מנהיגי ארגוני החברה האזרחית אשר היו ראשונים בקרב ממש כמו שפעלו באזרחות בשליחות ובאחריות בהובלת הארגונים שלהם.
קבוצה זו, המגיעה מכל הקשת הפוליטית מדברת כבר שפה אחרת. שפה המבינה שיש סכנה ואחריות משותפת גדולה לכולנו כדי שיהיה לנו עתיד טוב יותר .
זוהי שפה שמתווכחת אך לא שונאת.
זוהי שפה שחולקת אך לא פוגעת בגופו של אדם בוויכוח, כי אם לגופו של עניין.
השפה המומלצת שאותה צריך לאמץ ממערכת החינוך עד הפוליטיקאים:
- ויכוח תמיד לגופו של עניין ועמידה על דעותיך היא מבורכת.
- ויכוח לגופו של אדם – הוא ויכוח משחית.
- לשון הרע לא מדברת אלי- לשון הרע פוגעת באמון ובכבוד ההדדי.
אי הסכמה לא מביאה לשנאה. שנאה היא אבי אבות הסכנה לכן חשוב למנוע אותה.
כלים נוספים אשר מאפשרים לשיח להיות אפקטיבי ובטוח הם אחריות משותפת מחד וקבלת החלטות עקרוניות ברוב גדול מאידך
אחריות:
מעל הוויכוחים על נושאים ערכיים וחשובים עומדת האחריות המשותפת והאמון שיש לנו אחד עבור האחר . בטחון המדינה לא מובטח לנו, ללא הקפדה יתרה על השפה ועל תרבות היחסים ביננו, קיימת סכנה שניפול עוד לפני שצד אחד יצליח לכפות את דעתו על האחר.
רוב גדול:
בהחלטות כבדות משקל על נושאי מהות ועומק למשל: רפורמה משפטית, התנתקות מחבל ארץ, חתימה על הסכם שלום או יציאה למלחמה דרוש רוב גדול. מניסיון היסטורי במיוחד בישראל כל החלטה שאושרה ברוב מצומצם, סופה לפגוע במרקם העדין של העם בישראל וסופה לפגוע ביכולת להתקדם בצעדים נוספים בעתיד.
איך עושים זאת?
מסכימים על "שפה" כזו של מערכות יחסים ולומדים אותה בבתי הספר, בתקשורת, במקומות העבודה, במשרדי ממשלה ובחיים הפוליטיים ומתרגלים את עצמנו בה. כולם אחראים , מערכת החינוך, הפוליטיקאים, התקשורת והאזרחים.
- אנו ההזדמנות לכל תושבי המזרח התיכון:
נלחמים בנו אויבים כמעט מכל כיוון. ניצחנו בעבר וננצח גם כעת, כי במלחמה אין לנו ברירה, אך באסטרטגיה הכוללת של המזרח התיכון קיימות הזדמנויות של ברירה וזה בידינו.
ב-14.4.2024 שיגרו האיראנים מאות טילים, כלי טייס בלתי מאוישים וטילי שיוט שכוונו אלינו. באופן נדיר, נוצרה ברית בינינו ומדינות התווך וארצות הברית, לפעולה משותפת שעצרה את המתקפה ביעילות גבוהה. הקואליציה הזו לא הייתה מאוזנת והייתה זו בעיקר ישראל שפעלה וכל השאר היו תלויים בנו. היו תלויים ביכולות המבצעיות פורצות הדרך, היו תלויים בנחישות שלנו לפעול והיו תלויים בנו בקדמה הטכנולוגית. אפילו ארצות הברית הגדולה לבדה לא יכולה להפעיל כזו יכולת מבצעים מדויקת.
אירוע בולט זה הביא אותי למחשבה על מדינה כמו סינגפור והמנהיג המייסד שלה (בן גוריון שלה) לי קוואן יו, אשר בחר באסטרטגיה מעניינת, כאשר הקים מדינה בלב שכונה עוינת שבה הרוב המוחלט , 300 מיליון מוסלמים, בעוד הם המיעוט.
בניתוח שלו וכך גם במעשים, הוא הבין שחשוב שיבנה מדינה אשר תוביל כלכלית וטכנולוגית את האזור כולו לטובת הרווחה של כולם.
הוא הבין בענווה רבה של מיעוט, אשר חי בתוך רוב, שהשגשוג והקדמה הזו צריכים לשרת לא רק את תושבי סינגפור כי אם, לא פחות, את המדינות השכנות להם. הוא הבין שחיבור של אינטרסים בהם סינגפור היא נכס עבור השכנות, דבר יחזק את הביטחון והיציבות האזורית.
במקביל הוא הקים צבא חזק מכיוון שהבין שהיציבות היא שילוב של אינטרסים משותפים תוך כדי כוח הגנה חזק וברור.
אם לנתח אותנו, פעלנו מעט אחרת מאז שהוקמה המדינה וביתר שאת לאחר הניצחון המוחץ ב-1967 .טעינו לחשוב שאנו נכפה את נוכחותנו על אומות האזור בכוח הצבאי בלבד. אנו אמנם מדינה מצליחה מאוד אך נראה שאחרי ה-7 באוקטובר אנו מבינים שיציבות ארוכת טווח לא מגיעה בניצחונות בלבד, כי אם בשותפות אינטרסים ארוכי טווח לעתיד ושגשוג. אנו מבינים כיום את מגבלות הכוח וזהו תנאי לתכנון העתיד.
אנו נדרשים כעת למפות את האתגרים ואינטרסים עבור כל מדינה במזרח התיכון וללמוד כיצד נוכל להיות להם לעזר. כיצד נוכל לרתום את היכולות המיוחדות של ישראל לטובת המדינות השכנות לטובתן ולטובתנו. השלום עם ירדן ומצרים הוא התחלה. הסכמי אברהם הם דוגמא נוספת אך רבה עוד הדרך.
מדינות האזור ברובן הן מדינות נחשלות העומדות בפני משברים ענקיים של רעב, התחממות גלובלית, מאבקים שבטיים ועוד. מדינות האזור משופעות בצעירים המחפשים את עתידם מחפשים תקווה וישראל יכולה להוות חלק וודאי מבניית התקווה שלהם.
אז נכון שכאן ועכשיו תוקפים אותנו ואנו חייבים להיות חזקים ומאוחדים כדי לנצח, אך בראייה ארוכת טווח, חייבים לאחד את כלל הכוחות האזרחיים והממשלתיים כדי לכוון ליציבות איזורית איתנה, למען עתידינו ועתיד ילדינו.
איך עושים זאת?
אני מדמיין לעצמי לא רק את גורמי הממשלה חושבים על כך, כי אם את מכוני המחקר, המגזר העסקי, הצבא וגורמי התקשורת כותבים וחוקרים ומקדמים שיתופי פעולה כאלו. היעד שלנו הוא שקשר עם ישראל יהיה אינטרס מרכזי של כל מדינה באזור ובעתיד אפילו איראן. תחילת הדרך כבר נעשתה אך כעת צריך להעמיק ולמנף אותה עם כל המדינות באזור כאשר ישראל מובילה מהלך זה.
אנו בסיום שנה שלמה של מלחמה והשפעתה תהיה שנים קדימה.
הנכס והחוסן הגדולים ביותר שלנו הם היכולת לאחד כוחות פנימה בינינו ולאמץ שפה חדשה של ביחד, שפה חדשה של בניית העם והמדינה וכך תהיה זו מלחמת העצמאות שלנו.
אנו חייבים לאמץ תפיסת בטחון אשר לומדת את השפה האזורית ומבטיחה את קיומנו בתלות מינימאלית בגורמי חוץ.
אנו יכולים להוביל מהלך אסטרטגי לשגשוג המזרח התיכון שבו ישראל מהווה ציר מפתח להצלחה של כולם.
אני נושא תפילה גדולה לשלום ושובם של החטופים, החלמת הפצועים ושלום החיילים וחזרת המפונים לבתיהם.
ה' עוז לעמו ייתן , ה' יברך את עמו בשלום.
אני מאמין
תא"ל במיל. רם שמואלי, חקלאי, מנהל בית ספר תיכון שש שנתי אליאנס חיפה
ואיש השומר החדש.