לנטוע אמת מארץ

לנטוע אמת מארץ // צוריאל אסף

מחשבות על חינוך לאדמה ומדרשיר חלוצי- טור דעה לט"ו בשבט

סביבנו שקדיות כבר נלהבות להסתער על עונת השבט. וזה הזמן להזכיר לעצמי את שורשיו של ט"ו בשבט, מועד שהתגבש כראש השנה לאילנות כבר במסורת המשנה של חכמי הגליל, מסורת עברית בת אלפי שנים.  ואולם על אף שהמועד הזה יונק מגזע עתיק, התגבשותו כחג הנטיעות הלאומי התרחשה רק בתקופת התחייה. וזאת הודות ליוזמתם של כמה מורים צעירים במערכת החינוך של המושבות העבריות. היו אלה מחנכים בעלי חזון שהתחברו למקור העברי הקדום ומיסדו מנהג נטיעות מחודש שמוכר עד היום כמעט לכל ישראלי בוגר מערכת החינוך הממלכתית. החזון המתמשך הזה לאורך מאה שנים הביא בין היתר לכך שישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי שהתחילה את המאה הנוכחית ירוקה יותר ובעלת שטחי חורש ויער רבים יותר מאלו שהיו כאן בתחילת המאה הקודמת. בעולם מודרני של כריתות ופיתוח מואץ, ישראל נעשתה לדוגמא ייחודית בזכות למעלה ממליון דונם חורש ויער שנטעו בה במהלך מאה השנים האחרונות. ואולם מתוך החזון המשגשג הזה, אנו מצויים בעיצומו של שבר משמעותי.

המלחמה ובפרט מאות ואלפי הטילים, הנפילות והיירוטים, גרמו לשריפות והביאו לפגיעה בשטחים ירוקים רבים בחורש בשטחי מרעה, ובמשקים החקלאיים. למטייל, לחקלאי, ועבור כל מי שיוצא לשטח ובפרט בדרום ובגבול הצפון, מזומנת חווית מפגש מטלטלת עם צלקות המלחמה שספגו נופי הארץ. באחד מרגעי המשבר האישיים שחוויתי לאחרונה מול מפגש עם צלקות שכאלו, נתקלתי לפתע במקור נושן ומסעיר של יגאל אלון:

"יש להעלות מחדש את תפקיד יישוב-הארץ כשליחות לאומית ראשונה במעלה, ששום שירות זמני אחר, אפילו בצה”ל, אינו משתווה לה. התרחבות מסגרותיהן של תנועות הנוער החלוציות בארץ ובגולה, ריבוי חבריהן והעשרת כושר-פעולתן, הם בבחינת אינטרס לאומי שאין לו תחליף. אין סיבה שעיני הנוער, המסונוור כיום בברק נוחיות-החיים ובמושגים חברתיים מסולפים, לא תפקחנה לראות. הנהגה לאומית, ראויה לשליחותה, חייבת לעמוד על הסכנה האורבת לקיום המדינה ולהבראת החברה הישראלית, באין תנועה חלוצית נרחבה הנכונה להסתערות חינוכית והתיישבותית מחודשת."

(יגאל אלון, מתוך 'מסך של חול' 1950 )

אני זוכר שכשקראתי לראשונה לפני מספר שנים את המקור הזה, המתריע על האסון החברתי והביטחוני המאיים על ישראל בהיעדר תנועה חלוצית נרחבת, "הנכונה להסתערות חינוכית והתיישבותית מחודשת" חשבתי שזה עוד מקור רומנטי שהמדורה שלו כבתה מזמן. אבל בבערת אירועי המלחמה שנכפתה עלינו, לא היה לי מנוס אלא לשוב ולבחון את הדברים ואת האמת הנושנה היצוקה בהם מהתחלה, ומחדש.

המלחמה שאנו חווים בשנה וחצי האחרונות עיצבה ומעצבת מחדש את תפיסת הביטחון והחוסן הלאומי שלנו. אירועי השביעי באוקטובר שרטטו קווים ברורים לחשיבות שמירה על גבולות המדינה. הם חיזקו את ההבנה שהפתרון לביטחון ישראל אינו טמון רק בגדרות ומכשולים, אלא בגישה רחבה יותר המבוססת על חזונו של יגאל אלון: התיישבות וחקלאות כחלק אינטגרלי ממערכת הביטחון הלאומית. בשנה זו גם בלט כוחו של הדור הצעיר, שהוכיח עצמו כבעל תודעה לאומית גבוהה ונכונות להתגייס למשימות קריטיות. הדור הזה הוא הבטחת קיומנו, והטמעתו במשימות לאומיות היא תנאי להבטחת עתידנו.

בתוך כך, התעוררנו למציאות שבה עצמאות המזון שלנו מצויה בסכנה. הנתון המטריד שאחוז ניכר מהפירות והירקות שלנו מיובאים מטורקיה וירדן, ממחיש שעצמאות מזון היא חלק בלתי נפרד מביטחון המדינה. זו קריאה דחופה לחיזוק החקלאות המקומית וליצירת פתרונות שיבטיחו את יכולתנו להאכיל את עצמנו בעתות משבר. נדרשת בדחיפות תנועה חינוכית משמעותית שתתמוך ותיישם חזון העומד על ארבע יסודות- עצמאות מזון, התיישבות בגבולות,  בטחון קהילתי (מבוסס הגנה מרחבית), ומנהיגות צעירה.

החדשות הטובות הן שהשטח כבר רץ ומפנים את הלקחים שהמערכת עוד רחוקה מלהדביק בקצב האירועים הנוכחי. מאות אלפי מתנדבים בחקלאות מכל שכבות האוכלוסיה נפגשו בשטח במהלך המלחמה במבצע הצלת מזון ותמיכה בחקלאות שטרם נראה כמותו. הרוח שעולה ממפגשי מתנדבים בשטח היא רוח של חיבור והתעוררות שהיו אופייניים לדורות מייסדים.

השיר שנעשה מעין המנון בשטח להתנדבות החקלאית הצעירה כיום הוא השיר "שורו", שיר חלוצים שנכתב על ידי זלמן חן לפני כמאה שנה באופן ספונטני באירוע יסוד חלוצי בעמק בית שאן, ונעשה מאז זמר קבוע שליווה הקמות היאחזות בכל חלקי הארץ. בתמצית שלהלן מדרש-אישי שמבקש ללכוד את הלך הרוח של תנופת השעה בה אנו מצויים, דרך הקריאה בין שורות השיר. זו קריאה ששורשיה יונקים מחוויות לאורך ימי המלחמה בין שורות המטעים והשדות ולצד המוני מתנדבים בשטח:

שׁוּרוּ, הַבִּיטוּ וּרְאוּ/ מַה גָּדוֹל הַיּוֹם הַזֶּה, הַיּוֹם הַזֶּה!

לראות, ולהביט ולהישיר מבט, לפתוח עיניים כפול שלוש אל מול הנטייה הכואבת והנפוצה, להפנות עיניים, להפגין עוורון בסיסי. בגלל שהמציאות מאיימת, בגלל שהיא קשה, בגלל שהתמכרנו לנוחות, או לאשליות של מרחבים קלים. ומה רואים כשמתבוננים? למשל את החזון, יש גדולה ביום הזה. יש גודל שעה נתון בחיים האלו, בעת הזו, במקום הזה. ועל כן להישיר כי מבט, החזון הוא חזיון שצריך אומץ להביט בו, והוא שיר שמתחיל ממבט, שורו.

אֵשׁ יוֹקֶדֶת בֶּחָזֶה/ וְהַמַּחְרֵשָׁה /שׁוּב פּוֹלַחַת בַּשָּׂדֶה.

איך החלוצים שרדו בחמסין של ארץ המדבר הזו, בעבודה מאומצת, לפני המצאת המזגן? כי הם היו אנשים בוערים ברעיונות חלומות ורוח, כי הטמפרטורה החיצונית לא הגיעה כמעט מעולם למידת החום הפנימי שלהם. ככל שהמצב בוער יותר, נדרשים לנו יותר אנשים בוערים, מלהט האמונה, מחוסן פנימי משותף. זוהי האש שמניעה את המשימה, את הפעולה משנת המציאות של המחרשה בשדה. גם בשדה הפעולה הקשה והסורר ביותר שיש, ניתן ליצור שינויים מופלגים בהינתן אמונה וחוסן.

אֵת, מַכּוֹשׁ, טוּרִיָּה וְקִלְשׁוֹן/ הִתְלַכְּדוּ בִּסְעָרָה,

כדי לייצר שינוי אמיתי ומתמשך נדרשים כלי עבודה שונים, כל חבורת משימה נזקקת לכוחות ולאיכויות מגוונות, ולסוגים שונים של חברים וטיפוסים. את למשל הוא כלי נפלא לייצר שינוי ראשוני רחב ורדוד בתחילת העבודה. המכוש משמש להשקעת כוח ממוקד ומשמעותי במקומות קשים. הטוריה היא כלי שמשלב כוח ורוחב, וקלשון חיוני כדי לאסוף את היבול של פרי המאמץ המשותף. כלים שונים, משימות שונות, תנועות נפשיות מגוונות, את כולם מלכדת הסערה, המציאות המאתגרת שאל מולה אנו נאספים בקריאת 'הנני' משותפת. השונות היא כוח כשהיא מתלכדת בתנועת פעולה מאוחדת.

וְנַדְלִיקָה שׁוּב,/ שׁוּב אֶת הָאֲדָמָה,/ בְּשַׁלְהֶבֶת יְרֻקָּה.

האש הירוקה היא המחויבות לצמיחה, היא השבועה בשם קדושת החיים. הציונות חבה את מקור שמה לציה ממנה נגזר השם ציון, ולחזון של הפיכת השממה (ציה) לעדן פורח. זה חזון מדליק כשם שהוא מחייב. ואופקיו של החזון נפרשים הרחק מגבולות הארץ לכדור הארץ, הגיע הזמן לשוב אל האדמה, ולהביא אליה מחדש את השלהבת הירוקה!

לאן הלך הרוח החלוצי המתחדש יביא אותנו?  בואו לשטח והיו חלק מהמענה.