על אהבת ישראל

אל תקרא לי אחי // יואל שפיץ

**
פעם השתתפתי בקורס פילוסופיה באוניברסיטה שהתמקד ביחסים בין-אישיים. במסגרת הקורס, כל סטודנט נדרש להעביר הרצאה משלו. בתור "הדתי של הקורס" ההרצאה שלי התמקדה במנהג שייסד האר"י הקדוש ולפיו:
"קודם שהאדם יסדר תפילתו […] יקבל עליו מצות ואהבת לרעך כמוך. ויכווין לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו".
המנהג הזה היה קרוב מאוד לליבי ומול כל הכיתה התפייטתי על מעלת אהבת ישראל.
המרצה, היה ההיפך מכל מה שאני ייצגתי – שמאלני, ליברל וחילוני מובהק. הוא הגיב ראשון לדברי ואמר משהו כמו: "אל תאהב אותי ואל תדרוש ממני לאהוב אותך. אני לא חבר שלך ולא בטוח שאני רוצה להיות. אנחנו אזרחים באותה מדינה, ואם יש משהו שאפשר לבקש זה שתכבד אותי. זה הכול".
אני הייתי בחור צעיר ונלהב, ויש לומר שנפגעתי מהתגובה הזו. אמנם נאלצתי להודות שגם המסורת היהודית מכירה בצד המסוכן והחונק של האהבה, וגם בה מודגש שלעיתים הכבוד נחשב יותר וכפי שמנסח זאת התלמוד: "אוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו".
הבנתי מה ביקש המרצה שלי לומר – אל תבלבל לי את המוח על אהבה, אולי החיבוק שלך חם, אבל הוא חונק אותי. אני מעדיף את הריחוק האזרחי הבריא של חֲיֵה וְתֵן לִחְיוֹת, כל אחד בגבולו ובמקומו.
ואני מודה, זו תובנה גדולה שכבודה במקומה מונח.
אבל למרות זאת, משהו הפריע לי.
בתוכי הרגשתי שריחוק אזרחי עשוי להיות בריא, אלא שבקלות הוא יכול להגיע גם לזרות ולניכור. עברו שנים, והשאלה הזו הדהדה בליבי. עד שיום אחד שמתי לב שבכתבי בעל התניא ישנו מענה לבעיה שלי. באחד ממאמריו מבדיל בעל התניא בין אהבה של בני זוג שדומה לאש שורפת, ממיסה ומחברת; לאהבה של אחים, שאותה הוא מדמה למים הזורמים בקצב קבוע.
במילים אחרות, קשר משפחתי לא נובע מבחירה, הוא פשוט ישנו.
אדם יכול לתעב או לחבב את בני משפחתו, זה אולי ישפיע על איכות חייו, אבל לא על עצם העניין – הקשר ביניהם הוא עובדה ולא עניין של פרשנות.
איך סבא שלי היה אומר: "דם זה לא מים", תרקע ברגליים, תזעיף פנים, אבל משפחה זה משפחה.
אגב, היהדות היא הדת היחידה שהאתוס שלה הוא משפחתי: בני אבות ואימהות משותפים.
לאחרונה הדברים קיבלו משנה תוקף, במהלך המלחמה הנוכחית יהודים בכל העולם "שילמו" על היותם קרויים בשם ישראל. הם לא ביקשו את זה, יכול להיות שבמשך שנים הם אפילו התנכרו ליהדותם או למדינתם.
אבל הם תלויים וקשורים זה בזה. עובדה. נאהב זה את זה או לא, אנחנו תקועים יחד. עם שמאלנים, עם ימנים, עם חרדים, עם רפורמים, עם נערי גבעות, ועם 'בצלם'.
וכל יום לפני התפילה אנחנו נדרשים להיזכר בקשר הזה.
לא יותר, אבל גם לא פחות.
ועוד הערה:
הרב שטיינזלץ היה מדייק בביטוי של האר"י "לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו" שבדרך כלל, אנשים בריאים בנפשם לא מאוהבים בעצמם. הם מכירים היטב את חולשותיהם ומכירים בהן. האהבה של האדם לעצמו היא מעין קבלה עצמית, הבנה שזה מה שיש ועם זה אני תקוע.
וזה נכון גם על אהבת כל ישראל ודי למבין.