שיעורי תאנים: על האטה, חינוך והבשלה בעונה הבוערת
(צוריאל אסף)
יש בקטיף התאנים משהו שחורג מכל יתר מלאכות השדה. בקציר חיטים, בבציר ענבים או במסיק זיתים -יוצאים אל השדה או הכרם בשעה הנכונה, קוצרים, בוצרים, אוספים הכול בבת אחת. מבצע מרוכז, יעיל, ממוקד. אבל התאנה לא מתמסרת לשיטה הזו.
לתאנה יש קצב משלה. כל פרי על העץ מבשיל בזמנו, וכדי ליהנות ממנה באמת צריך סבלנות: לגשת אל העץ, לבוא בין הענפים, לבחון אילו תאנים כבר התרככו והתמתקו, ואילו עוד זקוקות לשמש. מי שממהר – מפספס. מי שמצפה לקטיף סיטונאי -יתאכזב.
חכמי הגליל דרשו את התאנה כדימוי לדברי תורה: " לָמָּה נִמְשְׁלָה תּוֹרָה כַּתְּאֵנָה, שֶׁרֹב הָאִילָנוֹת: הַזַּיִת, הַגֶּפֶן, הַתְּמָרָה, נִלְקָטִים כְּאֶחָת, וְהַתְּאֵנָה נִלְקֶטֶת מְעַט מְעָט. וְכָךְ הַתּוֹרָה, הַיּוֹם לוֹמֵד מְעַט וּלְמָחָר הַרְבֵּה..לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִתְלַמֶּדֶת לֹא בְּשָׁנָה וְלֹא בִּשְׁתַּיִם." (מדרש במדבר רבה יט)
וכן "כׇּל זְמַן שֶׁאָדָם מְמַשְׁמֵשׁ בָּהּ — מוֹצֵא בָּהּ תְּאֵנִים. אַף דִּבְרֵי תוֹרָה, כׇּל זְמַן שֶׁאָדָם הוֹגֶה בָּהֶן — מוֹצֵא בָּהֶן טַעַם." (מסכת עירובין), יש טעם מיוחד שנובע דווקא מן החזרה וחידוש תשומת הלב לאותו האילן, לאותו המקור.
אבל האמת היא שלא רק התורה כך. גם אנשים. גם חינוך. גם חיי נפש וחברה. אי אפשר לקטוף הישגים במכה אחת. דווקא ככל שהזמן בוער באש הקיץ: מציעה לנו התאנה -דווקא תשומת לב, וחזרה עקבית.
עכשיו, בימי בין המצרים, בעונה הלוהטת והבוערת, מודגש גם מרוץ התרבות שלנו אחרי מה שבוער עכשיו ומה שדחוף. מרדף אחרי תוצאות, אחרי סיפוקים, אחרי עוד הישג להכניס לסל. אבל התאנה עומדת שם בתוך השרב, ומציעה תדר אחר: לא לרוץ – להשתהות. לא למהר – להביט. להאט, למשמש, לגעת, לשים לב למה שהבשיל היום, ולא למה שעדיין לא. במובנים רבים, זו גם קריאה חינוכית עמוקה: לא להניח שאפשר 'ללמוד או ללמד בבת אחת, אלא לחדש מגע, לחזור לשיחה, לשמור ולחדש מתוך המתיקות שמתחדשת. כי המתיקות -כמו בתאנה – שמורה למי שיש לו סבלנות להמתין לה. ומי שרוצה ללמוד את זה בגוף ראשון, יכול להיענות להזמנת המטעים, ובוסתני התאנים של ארץ ישראל, או לבוסתני המעיינות שבגליל ובשפלת הדרום. שהיד תיגע בפרי, שהעיניים ילמדו את קצבו של העץ, שהגוף ילמד להאט. שיעור תאנים לקיץ.
