לא מקבלים פקודות פינוי // יהודה הראל
(יהודה הראל מאבות ההתיישבות ברמת הגולן, חתן פרס ישראל להתיישבות וחקלאות, העדות מתוך ראיון לעיתון מעריב משנת 2018, מראיין ד"ר אורי מילשטיין)
בארבע וחצי השנים שחיינו בקוניטרה היינו יעד להפגזות סוריות. בין 24 ל־26 ביוני 1970 התחוללה ברמת הגולן 'מלחמת שלושת הימים', שכללה הפגזות כבדות עלינו וקרבות שריון. ישבנו במרתף של בית הקולנוע. ביום השני, בתשע בערב, הגיע אלינו מפקד החטיבה המרחבית, אל"ם אפרים חירם (פיחוטקה), ודרש לפנות את הנשים והילדים, כי למחרת צפויה מלחמה. הייתי אז מזכיר הקיבוץ. נתתי לו תשובה שהדהימה אותו: 'שמעתי, אביא את ההצעה לאסיפה'. הוא אמר: 'זאת לא הצעה אלא פקודה'. אמרתי: 'אנחנו אזרחים, לא מקבלים פקודות. אביא את הצעתך לאסיפה'. ראה עם מי יש לו עסק ואמר: 'בסדר, אז אני אבוא לאסיפה'. בשתים־עשרה בלילה הערנו את האנשים, אספנו אותם בחדר האוכל והתחילה האסיפה. דיברתי ברוח האידיאולוגיה של מלחמת העצמאות, שאין לפנות איש. הוא אמר שצריך להוציא נשים וילדים. התוצאה: רוב קטן נגדי."לא ויתרתי. אמרתי: 'כמה אנשים לא התעוררו בלילה. נכנס שוב את החברים בשמונה בבוקר'. באסיפה השנייה קיבלנו החלטה שנשארים. אבל לא היו מקלטים. רק מרתף של בית הקולנוע בקוניטרה. היו ארגזים. הנחנו אותם ליד החלונות וחיכינו. צה"ל פעל, הסורים לא הפגיזו, ואצלנו זה התקבל כניצחון אידיאולוגי אדיר על המדינה ועל הצבא. נקבע תקדים שקיבוץ מרום גולן לא מפנה נשים וילדים – מה שלא יהיה. מזכיר המשק גדי גולן, שהחליף אותי, כתב לראש הממשלה גולדה מאיר שהוחלט אצלנו שלהבא לא נתפנה אלא אם נקבל הוראה ישירה מראש הממשלה. לא ייתכן שמח"ט יחליט החלטה הפוגעת בעיקרון האידיאולוגי שלנו. אני הפניתי את כל מרצי מאז להקמת יישובים חדשים בגולן. כאמור, חודש לפני פרוץ מלחמת הכיפורים עברנו ליישוב הקבע.
לשיחה:
- מה הערך של אחיזה בקרקע גם במציאות ביטחונית מורכבת?
- כיצד התמודדו ישובי הגולן במלחמת חרבות ברזל נוכח הירי והאיום המתמיד? מה היה ערך עמידתם להתיישבות ולחברה הישראלית?
- כיצד נוכל לתרום לחיזוק החיבור לקרקע גם בעת טלטלה?
