על חינוך ומשימה // און ריפמן
יש הבדל בין פעילות חינוכית למשימה אמיתית. בפעילות חינוכית, מישהו בוגר ישב וכתב מתודה שהילדים "צריכים ללמוד".
זה יכול להיות מעניין, אפילו כיפי. אבל הילדים יודעים – זה תרגיל. זה לא אמיתי.
במשימה אמיתית? אף אחד לא המציא כלום. יש חקלאי שצריך עזרה עכשיו. יש חווה שצריכה בנייה. יש משפחה שכולה שלא יכולה לעמוד לבד. והנוער מגיע לעשות, לא ללמוד.
וזה משנה הכל.
ראיתי את זה מאות פעמים – כשיש משימה אמיתית, המסך נעלם. פשוט ככה.
הטלפון נשאר בתיק, השעמום נעלם, והקיטוב פתאום לא רלוונטי. כי יש משהו שצריך לעשות עכשיו, ואף אחד לא שואל מי הצביע למי או מאיזה ישוב הוא בא.
השעמום הוא הבעיה האמיתית של הדור הזה. לא המסכים – המסכים הם התסמין. השעמום הוא המחלה. וכשאין משימה, השעמום מוצא לעצמו מזון אחר – ריבים ברשתות, קיטוב, שנאה, חיפוש אחרי משהו שיעיר.
אבל כשיש משימה? פתאום יש חיבור. לא חיבור מלאכותי שמישהו ניסה לייצר בסדנה, אלא חיבור אמיתי – של אנשים שעושים משהו ביחד, משהו שחשוב, משהו שמשנה.
אנחנו לא מנסים לחנך את הנוער ל"ערכים". אנחנו נותנים להם משימות אמיתיות ורואים מה קורה. והמשימות האלה מלמדות אותם יותר על אחריות, על קהילה, על משמעות – מכל שיעור שאפשר להעביר בכיתה.
זה לא תיאוריה חינוכית. זה מה שאני רואה בשטח, שבוע אחרי שבוע. הדור הזה לא חלש, הוא לא אבוד, והוא לא מנותק. הוא רק מחכה למישהו שייתן לו משימה אמיתית.
