על עבודת שדה ולב // הדיי עפאים
מחשבות על הכוונה ועבודת הלב והשדה בעקבות לימוד במסכת תלמודית
הדרן עלך זבחים. סיימתי היום, יחד עם לומדות ולומדי הדף היומי בתלמוד, את לימוד מסכת זבחים על פי יכולותיי והשגתי. המסכת הראשונה בסדר קדשים עוסקת בסדרי עבודת הקורבנות הבאים מן-החי בבית-המקדש ופורטת לפרטי פרטים ושלל קושיות ותירוצים את מלאכת הכהנים בהקרבה… התנאים ואחריהם האמוראים ניסחו את חוקי העבודה לפרטי פרטים, ואע"פ שהמקדש כבר חרב ואת כל ידיעותיהם ופירושיהם קיבלו משמועה שנמסרה בע"פ, הקפידו לדקדק ולפרש בכל פרט ופרט כהוראות הפעלה לאחרית הימים ולעתיד לבוא. במיוחד הקדישו חכמינו ז"ל פרקים חשובים לעניין הכוונה בעבודת הקורבנות. לא די לבצע את הפעולות הטכניות כסדרן, אלא שיש לכוון ממש בשעת השחיטה והעבודה לעניין הקורבן הספציפי ולייחד את העבודה בנוכחות מלאה לרגע הזה, למביא הקורבן ולתכליתו. די במחשבה זרה, בתאוות אכילה או בשינוי מקום, ואפילו במחשבה בלבד, כדי לפסול את הקורבן הכשר ולבטלו. זוהי מעמסה רוחנית כבדה המונחת על ליבם של הכהנים אך גם כזו הנותנת כיוון וכח לעבודתם – איזה דבר הוא זה לפעול בעולם שכולו תכלית וכוונה.
בשפה העברית מוחלף פעמים רבות המונח "עבודת הקורבנות" במילה "עבודה" סתם. "עויבד" (ביידיש) הוא כינויו הנעלה של אדם המסור לעבודת הרוח, היודע את הדרך לעבודה באמת. אני אוהב מאוד את השימוש הזה במילה עבודה. עבורי זוהי תכליתה של כל עבודה – עבודת השדה, בית-המלאכה או המטבח, כמו עבודת המידות או עבודה רוחנית. עבורי, כשעבודת הכפיים נוגעת בשורש האמת, הרי שהיא עבודת המקדש ממש, וכבר אמרו ר' אלעזר ור' יוחנן במנחות: "בזמן שבית המקדש קיים – מזבח מכפר על אדם, ועכשיו שאין בית המקדש קיים – שולחנו של אדם מכפר עליו".
בילדותנו היו לאבי מורי שתי מילים לעניין העבודה: האחת היא "עבודה" – שפירושה עמל של ממש, יגיעה, בד"כ כזו שמזיעים בגינה, זורעים בדמעה וקוצרים ברינה. ואילו השנייה היא "ג'וב" – משהו שנעשה ללא הרבה מאמץ, שהתמורה עבורו גדולה מערכו ושנקנית בחסד ולא במאמץ. מן הלשון ולחוץ, ביקש אבי שכשנגדל נסתדר לנו עם איזה ג'וב שכזה, שבו המאמץ לא מרובה והפרנסה בשפע. אולם כתמיד עם שפתו הכפולה של אבי, במעשיו ובדוגמה שהעמיד בפנינו, למדנו אנו, כמותו, לעבוד ממש – להזיע, להתעקש, להתאמץ ולהגיע, או במילותיו של ר' ניק קייב – לדחוף את השמיים מעלה. זה, עבורי, עיקר עניין הכוונה בעבודה: להצליח שלא לעשותה לשם התמורה, אלא להבין שהעבודה היא עצמה הגאולה, לטהר את הלב לעבודה באמת. יום בו נוטעים או משקים, יום בו גוזמים או מעשבים, אלה ימות משיח ממש. כאן, עכשיו. ואולי המדרגה הנעלה ביותר של הגאולה היא ההבנה שאין עוד צורך במקדש, בבמה או במזבח פיזיים, בשחיטת קדשים, הקרבת אמורים והקזת הדם. על האדם להתכוון להיות המקדש והמזבח בגופו הוא ומתוך עבודתו – בשדה, בבית המלאכה, במטבח או במוסך, יזכה לקיים את עבודת הקורבנות – היא עבודת הלב.
"רוחו ישליך כבלי-הבל, / ירוממנו במתי-על: / לא ברעב ימות עובד, / דרור לנפש, פת-לדל." (מתוך: אני מאמין לש. טשרנחובסקי)
הדיי עפאים הוא שף, חקלאי ומחבר ספרי בישול. הקים יחד עם אחיו, ינון, את משק עפאים כמשק מודל לחקלאות בת-קיימא בערבה ואחריו גם משק נוסף בעמק האלה בו הוא מתגורר עם משפחתו. משלב באורחות חייו את השדה, המטבח והספרייה.
לשיחה
* מה תמציתה ותכליתה של העבודה לפי המקור?
* מה המשותף לעבודה פנימית ולעבודת שדה לפי המקור?
* שתפו בחוויות שלכם של התנסות בעבודת שדה שהייתה עבורכם גם עבודת מידות וכוונה פנימית.
