לראות שהארץ שרה

לראות שהארץ שרה // נחום סוקולוב

(מתוך מאלבומי הארץ ישראלי, ים כנרת)

אתה רואה – רוסקין אומר: – “ככל אשר אני מוסיף להגות בדבר, כן מוסיף להתברר לי, שהדבר הכי גדול, שנשמת אדם יכולה לזכות בו בעולם, הוא: לראות, ולהיות מוכשרת אחר כך לספר את אשר ראתה – בדברים ברורים. ממאה בני אדם המוכשרים לחשוב, אחד הוא מוכשר לראות. הראייה היא מסגולות השירה, הנבואה והאמונה יחד”. ואני מוסיף: על כן קראו לפנים את הנביא בשם “רואה”. כשנפלה תרדמה על אברהם אבינו – כשדממת החושים תקפתהו, ורוח יגון ויאוש הוטלה עליו כעופרת, מה עשה הקדוש ברוך הוא? הוציאהו “החוצה”, ויצו עליו להביט השמימה, ואז הופיעה עליו רוח הקודש, ותברכהו בברכת הנצח…

צריכים אנו ליהודים, שיאהבו את ים הכנרת, או את הירדן… בכדי לאהוב ולהידבק – לא די להיות בארץ ישראל הוויה גופנית, והנפש מפוזרת על שבעה ימים, כמו שלא די להיות נוכח, כשמנגנים את הסימפוניה התשיעית של בטהובן, בכדי להרגיש אותה; נוכחות גופנית לבד אינה מספקת, אם חוש השמיעה אטום וערל. זהו סוד הדבר, שהחסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת קודם שיתפללו. תפילה בתור נדנוד שפתיים, איננה חשובה כלום. תפילה צריכה כוונה. כשאדם מתפלל במצב נפש ידוע, זו היא תפילה. כשאדם עומד, ולוא תהיינה אזניו פתוחות, וחוש השמע שלו חד, עד שהוא תופס את זמזום כנף זבוב, אבל חוש הניגון לא נתפתח, אתה יכול להעמידו סמוך לתזמורת המנגנת כל התפארת שבעולם – הוא ישמע קולות, יראה חצוצרות ולא יטעם דבר. לא כל עין יכולה לראות ולא כל נפש לאהוב את – האלהים, את התגלות האלהים במעשה ידיו בעולם. ובכן, נחוצים שני דברים: צריך להיות מסוגל ומוכן לארץ ישראל, וצריך להיות בארץ ישראל…

וחוששני שים כנרת גם הוא לבני אדם רבים – רבים יותר משאנו משערים. – “עפיס א צאצקע”(איזה צעצוע): עמק, אגן, בין הרים, לצד עיר, מלא מים, והכרמל? מקום גבוה על האדמה, לצד מים רבים! והר הזיתים? מקום גבוה מעט, זעיר שם – עצי זית ישנים, והאבנים הרבה מאד. אבל אם כן הדבר, אז בן אדם הוא “חתיכת בשר עם זוג של עינים”, וכל חייו מתבטאים בזה שבבוקר הוא נועל את נעליו ובערב בערב הוא חולץ אותם. אילו היה הדבר בידי, הייתי גודר את הדרך בפני בן אדם שכזה, והייתי אוסר לו את דריסת הרגל סמוך לים כנרת. הייתי מוליכו לים המלח: יפשוט את בגדיו, יטבול, יראה, שאיננו יכול לטבוע שם, ועל כל פנים יהיה לו רגע של זעזועי-השתוממות. הפלא ייפלא – אצל ים כנרת לא יראה כלום.

מכשירים את בחורינו לעבודה באוויר חפשי, תחת כיפת הרקיע, לאחוז במעדר וכו'. אבל גם החלשים טעונים הכשרה. מה שקוראים: תנועה ציונית, היא באמת הצורה לחיים לאומיים, בשלימותם, בארץ ישראל. חיים לאומיים, בשלימותם, הם אפשריים רק ע"י סגולת ההרגשה כלפי טבע הארץ, וסגולת ההרגשה ניקנית רק ע"י חושים בריאים, פתוחים, דקים, תמימים; כאלו יש לו לכל עם פשוט, המוכשר למסור את נפשו בעד ארצו, יען כי הוא מוכשר גם ליהנות מארצו – זאת תוכל גם הבהמה; אך ליהנות הנאה נפשית, חושית מעודנת, אסתיטית. השאר – פלפול מפלגתי ופרובלימות שבפרובלימות, הם קלים מסובין, וזולים מעדשים… עיקרו של דבר בסימפוניה איננו – המתכת של החצוצרות, והעץ של הכינורות, וקצב השכר, שהמנגנים מקבלים. עיקרו של דבר הוא השיר, שהמלאכים שרים במוחו, בלבו, בעצביו של הגאון היוצר – וכשרון הקהל ליהנות, להיבנות, להתרומם, להתפעל מהתפארת שבהוד שבהרמוניות מתוקות עמוקות הלל….

אני עומד ומסתכל חציי ער וחציי חולם, באותו חלק קטן של ארץ ישראל, שקורין לו: ים כנרת. יותר שאני מסתכל, אני חושב לשמוע. מה זאת? זמירה נפלאה של יסורים ורחמים, שעולה פעם מתוך הדממה? ניגון החופש הקדוש בקדושים של “פתיחת” אוברטורת בטהובן לאגמונט של גטה? הניגון משתפך ומסתלסל והולך ומקיף את העולם הזה ואת העולמות הטמירים והנעלמים… היא מעוררת בעומק נפשך, בעצם מהותך, איזה הוד של צער לא מובן, אבל יותר עמוק מכל צער מובן, כאילו אתה, אתה בעצמך, אך זה חפצת להביע את ההרגשות האלה, שהן שלך… שלך… במובן היותר עמוק, לא כמין רכוש המונח בקופסתך, או הדברים שבכיסך, אלא שלך, חלק ממך בעצמך, והנה בא זה וקידמך להביע את אלה! או אין הקולות האלה מעלמא הדין כלל וכלל, אך הם הדי הדים של אותה בת קול אגדית, שמנהמת כיונה בארץ ישראל, ועונים להם ההדים בלבבות היהודים שבעולם? או אין אלה צירופי קולות כלל – אעפ"י שאני שומע אותם בפירוש – אך הם צירופי מראות בצבעים, טקטים אקורדים של אורות, נוקטורנים סודיים של צלילים, אנדרטות מתוקות של שביבים ורסיסים – נראים לעין, או – מי יודע – נוזלים מטפטפים בצינורות, מספירה לספירה – בשיעור מיוחד, בנעימה וקצב, כאותן טיפות הדם המיוחד אשר בוורידינו אנו, בני ארץ זו מאז ומקדם, שיש להן איזו תכונה משלהן, שלא ניתנה להיתפס בצבתות שום תצפיה, שום אנאליזה, אבל היא עומדת וקיימת, ואלמלי היא – לא היינו כלום, ורק מפני שהיא קיימת, קיום סודי ונצחי, גם בנו גם באותה ארץ מיוחדת, לפיכך קיים הקשר הזה, לפיכך אנחנו מבינים ומרגישים את הארץ ההיא? אני עומד ומסתכל… ככה – תמונה שכזו, רק הקדוש ברוך הוא בעצמו יכול לצייר – שיר שכזה, רק הנצח יכול לשיר.

נחום סוקולוב, (1859‏-1936) הנשיא החמישי של ההסתדרות הציונית העולמית, מנהיג ציוני, סופר, מתרגם, משורר ומחלוצי העיתונות העברית.

לשיחה:

• מה מהות הראייה שמתאר הכותב, מה היחס בן האדם והטבע לפי המקור?
• עד כמה אנחנו רואים את ארץ ישראל, באורח החיים שלנו ביום יום?
• שתפו בחוויות של חיבור לאדמה ולארץ מהסוג המדובר כאן. איך אפשר לחזק הלך רוח כזה?