ציפורה זייד – לא לפחד, אלא להיזהר
(הסיפור מבוסס ומנוסח על פי עדותה של טלי זייד, נכדתה של ציפורה. בראיון שהוקלט ושודר ע"י מוטי ליטוק במסגרת שידורי 150 שנות ציונות ברדיו סול)
ציפורה זייד, מחלוצות העלייה השנייה, הכירה את אלכסנדר זייד כבר בגיל חמש-עשרה. מאז ליוותה אותו בדרכו החלוצית: בסג'רה, בייסוד ארגון השומר, בהגנה על היישובים, בהקמת כפר גלעדי, ולבסוף בהתיישבות בשדות שייח' אבריק, המקום שבו הקימו את ביתם.
אחד הסיפורים שמלמדים במיוחד על דמותה התרחש בשנת תרפ"ט, בזמן המאורעות הקשים ברחבי הארץ. באותם ימים הגיע אל אלכסנדר זייד ידיד המשפחה שהיה בדואי בשם ראשיד והזהיר אותו: הבדואים בסביבה מתכוונים לתקוף. הוא הציע לזייד לקחת את ציפורה והילדים ולהסתתר אצלו באוהל עד יעבור זעם. זייד השיב לו שהוא אינו מקבל החלטה כזו לבדו – ועליו להתייעץ ולשאול את ציפורה. כאשר שאל אותה מה דעתה, ציפורה ענתה בפשטות ובנחישות:
אנחנו, שהקמנו את השומר כדי ללמד את היהודים לשמור על עצמם – לא נסתתר באוהל של בדואי. זייד שמח לשמוע זאת. זו הייתה גם דעתו שלו, אך הוא לא רצה לכפות אותה על ציפורה.
ובכל זאת, ציפורה הוסיפה החלטה אחרת: את שני ילדיהם הצעירים, בני תשע ועשר, היא ביקשה לשלוח עם ראשיד לאוהל שלו. היא לא רצתה שילדים צעירים יחוו מקרוב התקפה אלימה. מאז אותו יום קראו הילדים לידיד הבדואי "עמי ראשיד" – דוד ראשיד.
כך נהגה ציפורה בדרך שאפיינה אותה. כששאלו אותה פעמים רבות אם היא מפחדת לרכוב לבדה בשדות, הייתה אומרת במבטאה: "לא צריך לפחד – צריך להיזהר."
ואכן, כאשר שמעה שהתקפה עומדת להגיע, היא רכבה אל כפר יהושע והודיעה לשומרים שם: אם תפרוץ התקפה – אדליק חבילת קש, והעשן יהיה האות לבוא לעזרתנו בגבעה שלנו.
כאשר הגיעו התוקפים בלילה עם לפידים, ציפורה ואלכסנדר ירו באוויר והבריחו אותם. אך בדרכם הפורעים הציתו את הגורן של המשק. כל יבול השנה – הקש והחיטה – עלה באש.
למשפחה הצעירה, שהתיישבה במקום רק שלוש שנים קודם לכן, היה זה אובדן קשה מאוד.
אלכסנדר זייד נשבר מן המכה ואף חלה. אבל ציפורה ראתה את הדברים אחרת.
היא אמרה לו: "לא רק קרה לנו אסון – גם קיבלנו הזדמנות."
היא נסעה לירושלים אל ראש הקרן הקיימת לישראל, מנחם אוסישקין, ודרשה שיאפשרו להם לבנות בית אבן במקום הצריף שבו גרו.
אוסישקין סירב בתחילה בטענה שאין במקום חלוקת קרקעות מסודרת. אך ציפורה התעקשה ולא ויתרה. במשך שבועיים נשארה במשרדיו בירושלים עד שלבסוף השתכנע ונתן לה אישור ותקציב.
כך חזרה לשייח' אבריק והחלה המשפחה לבנות את בית האבן שלה.
כאשר חפר אלכסנדר את יסודות הבית, התגלו באדמה קירות אבן גדולים ועתיקים. לאחר חפירות ארכאולוגיות התברר כי המקום יושב על שרידי העיר הקדומה בית שערים, ובה גם בית הכנסת מתקופת רבי יהודה הנשיא.
עבור ציפורה ואלכסנדר היה בכך רגע של שמחה גדולה: הם הרגישו כי ההתיישבות החדשה שלהם ממשיכה שכבה קדומה של חיים יהודיים בארץ.
והסיפור הזה מלמד משהו על דמותה של ציפורה זייד – שילוב של אומץ, אחריות, ותבונה מעשית. לא גבורה רועשת, אלא דרך חיים שמסכמת אולי במשפט אחד שלה:
לא צריך לפחד – צריך להיזהר.
