שאלות ותשובות על חירות

שאלות ותשובות על חירות // יואל זילברמן

החודש האחרון היה עבורי שיעור עמוק בתודעת החירות.

בשבת, 28.2, בשעה 05:45, שמעתי את המטוסים באוויר. בתוך דקות ספורות כבר התחלנו בהתארגנות לקראת הקפצת היחידה. אחרי שנתיים וחצי של לחימה, אפשר היה לצפות לעייפות, לשחיקה, לדעיכה בכוחות, להגעה איטית ודלילה. בפועל קרה ההפך: למעלה מ־90% התייצבו בלוחות זמנים כמעט בלתי נתפסים, ומעל הכול עם חיוך, עם תחושת שליחות, ועם אמונה בדרך.

במקביל, בתוך שעות בודדות, הוקם בשומר החדש חמ״ל סיוע לאתרי הרס. מאות מתנדבים דהרו ממוקד למוקד, סייעו בפינוי בתים, בניקיון, באיטום ובכל מה שנדרש. אבל יותר מכל, מה שלא אשכח הוא המפגש עם האנשים שביתם חרב. פגשתי אנשים מלאי גאווה; הרבה יותר מבכי, ראיתי אצלם חיוך, ובעיקר אמונה בדרך.

ובתוך הימים הללו, לקראת פסח, עולה בי שוב ושוב המשפט: ״שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו״. זהו מסר קשה. לא פשוט לשאת אותו, ובוודאי שלא קל לשוב ולהדהד אותו. הוא מעורר מיד את השאלה: מה, תמיד נהיה במאבק? תמיד נהיה תחת איום? תמיד נחיה מול סכנה קיומית? וההגדה אינה מציעה תשובה קלה. היא אינה מבטיחה חיים ללא מאבק. אבל היא כן אומרת דבר עמוק: ככל שתהיה אתה באמת, ככל שתדבק בזהות שלך, בדרך שלך, בייעוד שלך כעם, כך תוכל לעמוד מול המציאות הזאת בעוצמה גדולה יותר.

ובתוך מלחמת ״שאגת הארי״, ואולי אף מעבר לה, מאז אותו בוקר נורא של השבעה באוקטובר, אנחנו מגלים מחדש את הכוחות של עם הנמצא תחת לחצים אדירים, מול סכנות קשות, ומול איומים קיומיים שקשה לתפוס את עומקם. ובתוך כל זה, אנחנו גם מגלים מחדש את עצמנו. דור צעיר שאמרו עליו לא פעם שהוא דור חלש, מפונק, עסוק בעצמו מתגלה בכל עוצמתו, בכל יופיו ובכל הדרו.

אויבינו חשבו שנוכל להחזיק מעמד שבועות בודדים, אולי חודשים ספורים. והנה, תקופה ארוכה של אתגרים עצומים, של כאבים עצומים, של מחירים כבדים ולצד כל אלה, מתגלה עוצמה לאומית בלתי רגילה. אנחנו רואים את הטייסים הגיבורים שלנו פועלים מסביב לשעון. את הלוחמים בשטח שנמצאים בלחימה קשה ועיקשת. ואנחנו רואים גם את העורף הישראלי שאין דומה לו כמעט בשום מקום בעולם.

אלפי צעירים וצעירות עוזבים הכול ורצים לכל אתר נפילה, לכל מקום שבו יש צורך, כדי לעזור, לפנות, לשמור, לארגן, למנוע ביזה וגניבות, ולהיות שם עבור מי שאיבדו ברגע אחד את תחושת הבית, הסדר והביטחון. זה לא אירוע רגיל. זו לא רק התגייסות. זה שיקוף לעוצמה הפנימית של העם הזה. הוכחה שמתחת לכל הרעש, הוויכוחים, הפחדים וחוסר הוודאות, יש בעם ישראל שכבה עמוקה של אחריות, של ערבות הדדית, של אומץ-לב, מסירות, ונכונות לקום ולהתייצב כשזה באמת נדרש.

לקראת החג מלווה אותי במיוחד המחשבה על שותף וחבר לחיים, סא״ל אריאל קוניק ז״ל, שהלך לעולמו לפני כשבועיים.

הגורל הפגיש בינינו בצהרי השבעה באוקטובר, ביום שבו הכול השתנה. בתוך הכאוס של תחילת המלחמה, הוא היה מן הראשונים שהצבתי במשימה. משם החל לפקד, להוביל, ולהיכנס למשימה שלא הייתה ברורה עד הסוף: ניוד לוחמים בתוך כלל אזורי הלחימה. הוא הקים את הפלוגה הראשונה, המשיך כסמג״ד, ובהמשך הפך למג״ד הגדוד הצפוני ביחידה. אריאל היה מנהיג של שקט פנימי ודוגמה אישית. המוות שלו חידד לי עד כמה החירות היא גם מאבק פנימי שאין לו סוף. וכמו המאבק המשותף שלנו כעם, ככה גם המאבק הפרטי של כל אדם, יום־יום, לבחור בחיים, לשאת את הקושי, להמשיך ללכת בדרך.

כי יכול נוכל.

חג חירות שמח,
יואל

(בתמונה המלווה- סא"ל אריאל קוניק, יהי זכרו ברוך)