מנהיגות וחינוך: ספר שופטים

סיפור, מנהיגות וחינוך: ספר שופטים // דביר יששכר

בעקבות לימוד תנ"ך בספר שופטים, נכתב לקבוצת הלימוד "תורת האדמה" קריאה במקרא לצד מיזם "929 תנ"ך ביחד". אפשר להצטרף לקבוצת הווטסאפ בלחיצה כאן.

פתיחת ספר שופטים מסמנת את תחילתה של תקופה חדשה לחלוטין בתולדות עם ישראל – תקופת ההתנחלות. עד לשלב זה, בני ישראל היו עם בדרך. הם היו בתנועה מתמדת, תחילה במדבר ולאחר מכן במסעות הכיבוש של יהושע. כעת, התנועה לכאורה, נעצרת. העם מתיישב בארץ, כל איש בנחלתו ובביתו עם משפחתו. אלא שעם הישיבה בבתים, נעלם היעד המשותף והחזון המלכד, ובני ישראל מצאו את עצמם במציאות יומיומית ללא כיוון.
בנקודת המעבר הזו עולות שתי שאלות מרכזיות כבר בפרקים הראשונים של הספר: הראשונה היא מדוע יהושע לא דאג לממשיך דרכו ולא מינה מנהיג שיחליף אותו? השנייה היא, מדוע בני ישראל לא הורישו את כל עמי הארץ והשאירו בתוכם מובלעות של גויים בניגוד לציווי שקיבלו? שתי השאלות הללו – שאלת המנהיגות החסרה ושאלת הנוכחות המקומית של עמי כנען, ילוו את העם לאורך כל התקופה ויהיו מוקד לבעיות והמשברים שיבואו בהמשך.
פרק ב' משמש כמעין הקדמה תיאורטית ומבנית לכל שאר חלקי הספר, ובו מופיע משפט המפתח שמסביר את עומק האתגר של הדור ההוא: "וַיָּקָם דּוֹר אַחֵר אַחֲרֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֶת ה' וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל". מהפסוק הזה עולה כי לאחר ההתיישבות בארץ, בני ישראל לא הבינו את גודל האחריות המוטלת עליהם בתחום החינוכי-תרבותי. נוצר נתק תודעתי עמוק בין הדור של יהושע לבין הדור שאחריו. בנאומי הפרידה שלהם, משה ויהושע חזרו שוב ושוב על סיפורו של עם ישראל – על יציאת מצרים, הנסים והברית. אך ברגע שאין מנהיג לאומי אחד, אין מי שייקח את האחריות הזו ולספר את הסיפור הזה בצורה רציפה וברורה לדור הצעיר.
להיעדרו של הסיפור יש מחיר כבד. כשיש לעם סיפור היסטורי משותף, יש לו תנועה ויש לו חזון לעתיד. לעומת זאת, כשאין סיפור גדול, החיים הלאומיים מצטמצמים ל"סיפורי ישועה קטנים" – מעגלים מקומיים של משבר, זעקה, הצלה נקודתית וחזרה לשגרה. בני ישראל לא הפנימו כי עם מותו של יהושע, התפקיד של המנהיגים הגדולים הסתיים והאחריות עברה לידיהם שלהם. החינוך בארץ ישראל אינו יכול להישען עוד על הנהגה מרכזית בלבד, אלא הוא הופך לאחריות פרטית של כל בית ובית, ושל כל משפחה ומשפחה.
במציאות המבוזרת הזו של ימי ההתנחלות, נחשף הצורך בקשר סימביוטי, מזין והדדי, בין הבית הפרטי לבין המנהיג. במבנה הלאומי החדש, השניים אינם יכולים להתקיים זה ללא זה. הבית צריך לחנך את הדור הצעיר ולחבר אותם לסיפור הגדול של העם, והמנהיג צריך להישען על התשתית הזו כדי להוביל. לאורך ספר שופטים אנחנו פוגשים מנהיגים גדולים, גיבורים ואמיצים, אך ההשפעה שלהם לטווח ארוך אפסית. הם מצליחים להושיע את בני ישראל מהאויבים שמסביב ולהביא לשקט ביטחוני שנמשך עשרות שנים, אך הם נכשלים בהעמדת חזון יציב. הסיבה לכך היא שהעם לא איתם ומכיוון שהמשפחות בבתים הפסיקו לספר את הסיפור ולקחת אחריות חינוכית-לאומית, הציבור לא מבין את תפקידו ומחויבותו, וההישגים של המנהיג נעלמים ברגע שהוא הולך לעולמו.
הכתוב מציין במפורש כי אלוהים השתמש בגויי הארץ שנשארו בה כדי לנסות את ישראל – לראות האם יבחרו מעצמם ללכת בדרכו ללא משה ויהושע שיעמדו מעליהם. הישארות הגויים בארץ הפכה למבחן החינוכי והרוחני הגדול של היום-יום, מבחן שבוחן האם התא המשפחתי מסוגל להחזיק את הזהות הלאומית בכוחות עצמו.
ספר שופטים מדגיש בפנינו את השילוב ההכרחי הזה: מנהיג ציבורי שנושא את סיפור העם ומוביל אותו קדימה, יכול להצליח רק אם כל משפחה ומשפחה לוקחת אחריות פרטית בתוך ביתה על העברת אותו הסיפור בדיוק. ללא החינוך המשפחתי היומיומי, המנהיגות נשארת מנותקת וזמנית, וללא המנהיגות, המשפחות מתכנסות פנימה ומאבדות את החזון המשותף.