ארץ זוכרת ומצמיחה

ארץ זוכרת ומצמיחה

סיפור על מיזם חקלאי ייחודי שצמח מתוך המלחמה הנוכחית, וגם מתוך שורשים מעוררי השראה שנרקמו לפני שנים. (מבוסס על הדרכת מתנדבים בשטח מאת שירה עמוסי)

חלק א': הפלפלים של מימי מעין יהב

הסיפור שלנו מתחיל בערבה, במושב עין יהב, אצל חקלאי בשם מימי (נחמיה) עתידיה. מימי לא היה רק חקלאי שיוצא כל בוקר לשדה; הוא היה איש של עם ישראל. כמי שהיה לוחם וממקימי קרן הצנחנים, הלב שלו פעם תמיד יחד עם המשפחות השכולות. במשך שנים, שבוע אחר שבוע, מימי היה מעמיס את האוטו שלו בכל טוב הארץ – פלפלים, פירות ותוצרת טרייה מהשדה שלו – ונוסע לאורכה ולרוחבה של המדינה, רק כדי לדפוק על דלתות של משפחות שכולות, לחבק ולהגיד: "אנחנו לא שוכחים אתכם".

חלק ב': שקית מנגו בטרמפ אקראי

יום אחד, בחור צעיר בשם אדם נכנס לרכב של מימי בטרמפ. מימי, כהרגלו, התחיל לשוחח איתו. כששמע שאדם גר במושב מולדת בצפון, הלב של מימי קפץ. הוא עצר בצד, הוציא שקית מנגו מתוקה מהשדה, הושיט אותה לאדם ואמר לו: "כשאתה מגיע למולדת, תלך לבית של אישה פלונית. תדפוק בדלת ותביא לה את המנגו הזה ממני". אדם לא בדיוק הבין את עניין המשלוח, אבל הוא לקח את השקית, וכשהגיע למושב מולדת הלך ודפק בדלת עם המשלוח שקיבל למסור.

כשהאישה פתחה את הדלת וראתה את שקית המנגו ממימי, היא התפרקה בדמעות. אדם לא הבין מה קורה, ואז היא סיפרה לו את הכאב המושתק של חייה: כשהייתה בחורה צעירה, במלחמת יום הכיפורים, האהוב שלה – בן הזוג שלה – נהרג בקרב. באותם ימים, המדינה הכירה באלמנות, בהורים ובאחים, אבל לא היה שום מעמד רשמי לחברות של נופלים. עבור המערכת היא לא הייתה שכולה. היא נותרה לבד עם הכאב והזיכרון, שקופה לחלוטין. היחיד שזכר אותה, שראה את הכאב שלה שנה אחר שנה, היה מימי. הוא הקפיד לשלוח לה תוצרת ולאפשר לה להרגיש שגם לזיכרון שלה יש מקום. המפגש הזה, הדפיקה הזו בדלת והעיניים הדומעות של האישה, נחרתו בנפשו של אדם ולא הרפו ממנו.

חלק ג': 7 באוקטובר והחלום שבקע מהאדמה

שנים עברו. המציאות הישראלית הטלטלה שוב באירועי ה-7 באוקטובר, והשאלה "מה התפקיד שלי?" ו"איך אני מחובר ומעניק חזרה לארץ ולעם הזה?" בערה באדם בעוצמה מחודשת. הוא זכר את מימי ואת השיעור לחיים שקיבל באותו טרמפ.

אדם החליט לפעול. הוא יצר קשר עם עומר עתידיה (הבן של מימי, שהמשיך את דרכו בחקלאות ויחד עם רעייתו נעמה הקים משק בשם עינות קדם בבקעת הירדן) אדם שאל את עומר: "אתה יכול להקצות לי חלקה קטנה מהאדמה שלכם בבקעה?"

עומר לא היסס. אדם קיבל חתיכת אדמה, הפשיל שרוולים, פתח תלמים, פרס צנרת השקיה ונטע מטע זיתים חדש.

חלק ד': שמן של זיכרון

המטע הזה בבקעת הירדן הוא לא עוד משק חקלאי. הוא נולד מתוך חלום: כשהזיתים האלה יגדלו ויניבו, יפיקו מהם שמן זית זך. על כל בקבוק שמן לא יונצחו רק נופלי המערכה האחרונה אלא שמות של נופלים שנשכחו עם השנים – מלחמות ההתשה, שלום הגליל, קרבות נשכחים מעבר למדורות השבט. והחזון של אדם? להמשיך את הדרך של מימי. לקחת בקבוק שמן זית שנבט מהאדמה הזו, לנסוע לאותן משפחות, לדפוק בדלת, ולהגיד להן:

"הזיכרון של הבן שלכם, האח שלכם, האהוב שלכם – הצמיח מחדש שמן באדמת הבקעה. אנחנו כאן, ואנחנו זוכרים."

לשיחה:

1. "לראות את השקוף": מימי ואדם לא חפשו טקסים ממלכתיים. איך אנחנו במעגלים שלנו יכולים לראות את מי שאף אחד לא רואה?

2. אפקט הפרפר של מעשה טוב: מנגו אחד בטרמפ אקראי הפך למטע זיתים שלם בבקעת הירדן. איך מחווה קטנה משנה חיים של אדם אחר?

3. ציונות ואדמה כמרפא: איך החיבור לאדמה ולחקלאות מסייע להתמודד עם אובדן, מלחמה ושכול, ובונה קומה חדשה של אופק ותקווה?