טלפון מהחקלאי // אליה איזנברג
(הכותבת היא מתנדבת בנוער השומר במשפחת הפריארים- תושבת בנימינה )
מתנדב חדש שאל אותי פעם למה אני כאן. מה המשמעות של הדברים שאני עושה פה, למה המשכתי להגיע להתנדבויות שוב ושוב ושוב, למה אני נותנת מעצמי כלכך הרבה. מה הטעם?
חקלאים שאנחנו מגיעים אליהם, ההורים שלי, אחותי הגדולה, כולם שואלים אותי את אותה השאלה.
אני רוצה לספר לכם על חקלאי שנכנס לי עמוק ללב, כשרק הצטרפתי לפראיירים: אחרי ה7.10 ברחו לחקלאי כל התילאנדים, הוא נשאר לבד, לא היו לא עובדים. הוא היה חייב תוך שבוע (!) לחסל חממה ולשתול אותה מחדש, ואם לא היה מספיק את זה – כל השתילים שלו היו מתים, הוא היה מפספס את עונת השתילה, ולא היה מצליח להתפרנס מעונת הגידול הזאת.
הגענו אליו כל יום במשך שבוע, חיסלנו את החממה ושתלנו את השתילים.
בסוף השבוע הזה החקלאי התקשר לכל אחד ואחד מעשרים המתנדבים שהיו אצלו במהלך השבוע, והודה לו באופן פרטי. אני זוכרת את המילים שהוא אמר – "בזכותך, אוכל להביא אוכל הבייתה החודש – לא אצטרך לבקש הלוואה מההורים שלי הפעם, תודה שהצלת אותי".
אף אחד מבחוץ לא יוכל להבין את הגודל של הדבר הזה, בכנות – אפילו אני לא בטוח יכולה, אבל היה חשוב לי לספר את זה כדי להסביר שגם כשלפעמים אנחנו מרגישים קטנים ולא רלוונטים- גם אם אנחנו מרגישים לא משמעותיים: עבור מישהו אחר הדבר הזה הוא ענק
זכות שלנו להיות פה ולתת מעצמנו למען מה שגדול ממנו,



