יום זריעה

יום זריעה // דוד מלץ

(דוד מלץ היה חלוץ ממיסדי קיבוץ עין חרוד, עבד בענפי השדה והחינוך וחיבר סיפורים, ספרים ומאמרים. הסיפור יום זריעה נכלל בקובץ "דרך חתחתים" שראה אור בשנת 1947. הסיפור עוסק בעבודת האדמה כמרחב מרפא לקיטוב ומחלוקת, הוא נכתב בשנת 1945.)

בערבים היו אסיפות שטופות ויכוחים סוערים. האוירה היתה דחוסה, נרגזת, טעונה כמעט איבה. אלה עסקו בהוכחות שאין יכולים להיות יחד, במפלגה אחת, שיש בינינו חילוקי דעות יסודיים, חילוקי השקפות לכל אורך הקו".

ואלה הוכיחו את ההפך מזה, שאין כל חילוקי דעות, שהננו מאוחדים ביסודות, שאין הצדקה לפרוד וכי עלינו להיות כולנו יחד במפלגה אחת. ואלה ואלה התווכחו בעקשות, בחום, כמעט באיבה.

מן הצד, ליד החלון, מכווצת בתוך עצמה, ישבה אשה קטנה, שחרחורת, אפורת עינים ועקבה בחרדה אחרי הויכוח. היא חשבה שלמחר לא יוכלו להיפגש בפנים גלויות וישרות, כי כל אחד יפנה את ראשו הצדה ולא יוכלו לומר שלום איש לרעהו. היא חשבה בחרדה שהם שוכחים, כי עובדים הם יחד בפינה הזאת, על האדמה הזאת, מזה עשרות שנים וכי עליהם עוד להמשיך ככה יחד – עשרות בשנים. היא חשבה בחרדה שהם שוכחים כי עושים הם יחד את העבודה האחת, בונים יחד את ביתם האחד, מגדלים יחד בנים ובנות, שהם – חיים יחד. האשה הקטנה, השחרחורת, אפורת העינים חשבה בחרדה שהם שוכחים אפילו כי בית אבותיהם שם, שם, בית אבות כולם, בית עברם, בית עמם, כל העם, נשמד שם. נשמד. שוכחים אם כי אינם פוסקים מדבר על העם ועל צרכי העם. האפור בעיני האשה הקטנה, שספג לתוכו מזה עשרות שנים כל זיע וכל רחש בפינה זאת, עקב בחרדה אחרי הויכוח. זכרה ויכוחים קודמים, דומים לאלה, ולבה הכביד עליה.

באשמורה האחרונה של ליל עקש, כבד אוירה, קמו שנים, משני המחנות היריבים, לצאת יחד לעבודת הזריעה. בעוד חושך עסקו שניהם בטעינת שקי הזרעים בעגלה, בהכנת הטרקטור וכל הדרוש לעבודה. בצאתם מהחצר החל היום לעלות בדמדומיו. זה שישב ונהג בטרקטור היה כבוש כולו ותפוש למכונה, לכוונה בדרך המתפתלת ועולה בגבעות ויורדת בגיאיות. זה שישב בעגלה הטעונה שקים היה פנוי לעצמו ולרטט של שמורות עיני העולם שהתאמצו להפקח מבעד למפלשי העננים שרבצו כבדים שם בקצה המזרח. וכשנפקחו הציצו העינים בתמהון על פני הגבעות מסביב ועל פני הגיאיות כי רוח אלהים היתה מרחפת עליהם.

הדרך עוד ארוכה לפניהם. השדה אשר יזרע היום מרוחק מהבית. החלה החמה מנצה. העננים המרובים שרבצו בקצה המזרח הושקו אדמומית ומתוך מפלשיהם נשם זוהר לחלל העולם שהיה בו חיוך של סליחה. היושב בעגלה קלט לתוכו מהזוהר המשתפך. שתה בצמאון מחיוך הסליחה שהעיר בו רטט של תקוה. היה לו כאילו אלוהים הוא שהעלה חיוך זה של סליחה על פניו כאומר: סלחתי. סלחתי לכם לילותיכם העקשים, המסוכסכים, הקרועים. היה לו כאילו יד אלוהים היא שזורעת שם בקצה האופק המזרחי תקוה רוטטת בעולם, כאומרת: יש אחרית. יש. יש זוהר זה שנשפך עליכם, על כולכם. שתו, רוו ממנו, כולכם. כולכם יחד. עלתה השמש בין העננים והשקתה אותם אור רב. הזוהר השתפך עתה כים. היופי מסביב היה עז מאוד. גם זה שיושב על הטרקטור נכבש לו. הסב את ראשו מהשביל אשר תרוץ בו המכונה אל המזרח הדולק. נפגשו עיני השנים בסבאם מהאור הרב. היושב בעגלה הרים והושיט לו לנוהג בטרקטור את ידיו והחווה לו כלפי מזרח. צעק לו משהו. אולם צעקתו נבלעה בטרטור הטרקטור ולא הגיעה לאזני היושב עליו. והלה הסיר ידו האחת מידית ההגה, הרימה כלפי מעלה, הנידה תנודה קלה וקימץ אצבעותיה. היושב בעגלה הבחין כיצד הוא מנקש בלשונו אל חיכו כאומר: "יופי אחד". השנה הקדימו הגשמים מאוד ושפעו מאוד. לא הספיקו להיכנס כראוי לעונת הזריעה, לא הספיקו לזרוע אלא חלק מהשדות שנועדו לזריעה לפני הגשם עד שבאו גשמים מרובים ותכופים בזה אחר זה. ובהפסקות הקצרות, משנתיבשו במקצת השדות והעלו קרום והיה אפשר לעלות עליהם במזרעות, נזדרזו ועלו וזרעו במרץ ובקצב מוגבר.

אף השנים שיצאו באותו בוקר לזרוע, עבדו כל היום בקצב מזורז ובמקצת קדחתנות, כי העננים זחלו בלי הפסק על פני השמים, וחששו לגשם חדש שיבוא ויפריעם. אחרי כל סיבוב לאורך השדה, שהריק את המזרעה, ועמדו למלאה מחדש וגרעינים זהבהבים נשפכים מהשקים כאילו בהשתוקקות לתוך המזרעה, הציצו השנים זה בפני זה בחיוך של ערמה. משל הצליחו להתגבר על מישהו ולנצחו בכוחות משותפים. ואמנם, בשעות שלאחרי הצהרים החלו טפות דופקות על מכסות המזרעה והטרקטור. הנהג הצמיד עיניו אל הטפות הנופלות על הארובה המחוממת של המכונה ובסמוך לה, מתנדפות בין רגע ומתיבשות… והמשיך לנהוג בעקשנות. עד שהחלו מסתתמים קני המזרעה מהאדמה הלחה שנדבקה בהם וצעק המשגיח על המזרעה לנהג שיפסיקו. בשעה שהתקינו את העגלה וכיסו את שקי הזרעים שנשארו מלאים לבל ירטבו בדרך, רטן הנהג: – הגשמים הללו, יקחם השד. לא נספיק לגמור את הזריעה השנה. וחברו צחק לו ואמר: – אין דבר, ידידי. נספיק ונספיק. אל תשכח שרק בראשית כסלו אנו עומדים ועוד לפנינו כסלו וגם טבת. נספיק ונספיק. וגם היום הספקנו בכל זאת קצת. זרענו. זרענו וגם נזרע.

נתכרבלו השנים והתכסו בשקים ובשינאלים שלהם זה על הטרקטור וזה בעגלה, ויצאו לדרכם הביתה. אך זזו מהמקום גבר הגשם והחל ניתך עליהם בסילונות עזים ולא פסק כל אותו זמן שנמצאו בדרך. אולם השנים כעין רוח של משובה ירדה עליהם והחלו לשיר ולצעוק בקולי־קולות. שירת האחד לא הגיעה לאזניו של חברו, כי נבלעה ברעש הטרקטור. אולם שירת שניהם השתפכה בעוז יחד אל תוך סילוני הגשם הזורמים ונשפכים על פני השדות מסביב. וככל שגבר הזרם, ככל שהרגישו במגע הלח והקריר של הסילון החודר ומגיע לבשרם מבעד לשקים והמעילים, מתפתל ויורד ומטפטף להם לתוך נעליהם, כן גברה משובתם, צחוקם ושירתם בעוז יחד. משנתקרבו לחצר פסק הגשם. רק פלגי מים זרמו אדירים בגיאיות שמסביב. עתה נשתתקו השנים והלחות הקרה נעשתה להם לא נוחה ולא נעימה. בחצר פרקו את שקי הזרעים אל מתחת גג של מחסן הזרעים וירדו השנים, השנים משני המחנות היריבים, לאט לאט בטרקטור אל סככת הטרקטורים. זה שהשגיח על המזרעה עמד עתה מאחורי הטרקטור על גבי יצולו וסמך את ידיו בכתפי הנהג. זה הסב אליו את ראשו והראה לו בעיניו על הקשת השלמה והנהדרת בצבעיה שהתיצבה עתה כשער של כבוד מעל לבתים ולעצים, מעל לכל הכפר הזה שהיה עתה כמו מרוחץ ומטוהר ומחודש וצעק לו: "– בכל זאת טוב, טוב שעבדנו." חברו שעמד מאחוריו ונסמך עליו בידיו לא ענה לו אלא בחיוך שבעיניו. רק אחר כך כשבלמו את הטרקטור ונשתתק רעשו וטרטורו, ענה לו:
"– צדקת. טוב שעבדנו. טוב שאנחנו עובדים יחד בשדה."

תש"ה- 1945

לשיחה:

• כיצד משפיעה המשימה המשותפת על שני היריבים? כיצד מחברת אהבת האדמה והארץ את בעלי המחלוקת הקשה?
• באיזה אופן עשויה המשימה הלאומית ועבודת האדמה להיות גורם מאחה בישראל כיום? שתפו מניסיונכם.