פסיחות אביב

פסיחות אביב // צוריאל אסף

מֵרוֹב אַהֲבָתֵנוּ, הָאֲדָמָה

מְחַיֶּכֶת אֵלֵינוּ, פְּרָחִים בְּפִיהָ

מְטַלְטֶלֶת בָּרוּחַ תַּלְתַּלֵּי

תִּלְתַּן רַעֲנַנִּים, צוֹבַעַת

בְּיָרֹק, בְּצָהֹב, בְּמָתוֹק

אֶת עֲלֵי הָאִילָנוֹת הַמִּתְפָּרְצִים

בְּזִנּוּק שֶׁנִּדְרְךָ וְנִשְׁמַר

לְכָל אָרְכּוֹ שֶׁל חֹרֶף אָרֹךְ

וּמְדַלֵּג עַכְשָׁו לִגְדֹּשׁ שִׂמְחָה

בְּאַסְמֵי הֶעָמָל

הַמּוּאָרִים