סוד שיחת החבורה // שרה בלומנקרץ
(מתוך קובץ עדויות החלוצים "כאן על פני האדמה")
אספותיינו היו מיוחדות במינן: מלאות סודיות ואחריות אישית. אינני שוכחת את האספה הראשונה שלנו, חדשים אחדים אחרי התחלת עבודתנו. היה זה חשבון נפש של כל חבר: איש איש הגיד, איך הוא רואות את הקומונה ומה הוא רוצה לראות בה בהמשך חייה, מה הדרך הוא רואה לעצמו בארץ, ומה דעתו על יתר חברי הקומונה. כל חבר כאילו עמד למשפט. כל חבר שהיה לו מה להגיד על זולתו – קם והגיד זאת בגילוי לב. באספה זו גם הוחלט, מי ראוי ומי אינו ראוי להיות חבר לקומונה. היה זה לנו מעין יום כיפורים, יום תמים שבו חיטטנו איש איש בנפשו הוא ובנפש חבריו.
הובלט מדברי האנשים, שרובם נושאים את נפשם להיות פועלים פשוטים בארץ. בתקופה ההיא נראה כל מי ששאף להיות איכר או פועל מקצועי כסוטה מדרך החלוציות. רק בודדים הכריזו על שאיפה מוזרה כזאת והיו כיוצאי דופן. היינו חדורים חכרה שהארץ זקוקה לכובשי עבודה.
באותו יום דין עברתי גם אני, כמובן, תחת שבט הביקורת. נמצאו שלושה חברים, שהביעו דעה, כי אינני ראויה לחיות חברה בקומונה, ולאו דווקא משום שלא עמדתי במבחן העבודה או לא הסתגלתי לתנאים הקשים כפי שחששו מתחילה עם כניסתי,
אלא בגלל "חטאות אבות", משום המוצא הבורגני שלי והמושגים ה"בעל־ביתיים" השולטים בי. גם זאת שלא ידעתי לדבר יודית (יידיש), בלשון המוני העם, ראו כפסול.
(כדאי אולי להעיר בדרך אגב, ששנים משופטי אלה עזבו את הארץ זמן מה מאחר עלייתם…).
לא מעט דכאון הסב לי הדיון הזה עלי, אבל לא התייאשתי וחזקה מאוד הייתה בי החלטתי להיאחז בקומונה ויהי מה. האמנתי בכוחותיי. ולולא עמדתי על שלי, מי יודע לאן היו זורקים אותי גלי החיים במסיבות הימים ההם…
לשיחה:
- מה ערכה של שיחת חבורה גלויה, הכוללת ביקורת נוקבת על דרך היחיד ודרך היחד? מה חסרונותיה של שיחה כזו?
- כיצד פיתוח מיומנות של שיחת קבוצה תורמת למשימה משותפת? כיצד היא תורמת להתפתחותם האישית של החברים בחבורה?
- שתפו בעצות מניסיון חייכם- במטרה לקדם שיחה רגשית-ישירה במעגל חברתי מקדם.
