בין חריש לאקדח: מקומן של הנשים בחוות סג'רה – קוריוז או אבן דרך? // אסתי ינקלביץ
(המאמר פורסם במקור בכתב העת "הגלילה" של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, ניתן לקרוא אותו עם הגליון כולו בלחיצה כאן, הפרסום בשדה באדיבות המחברת )
חוות סג'רה בגליל התחתון שימשה בראשית המאה העשרים מרכז להכשרה חקלאית של יק״א (החברה להתיישבות יהודית JCA) . לצד ניסויי הזרעים והמשק התנהל בה גם ניסוי חברתי מובהק: שילובן של נשים בעבודת כפיים חקלאית ובודדות השתלבו גם בשמירה העברית. מספרן היה מצומצם, היקף פעילותן היה מוגבל בזמן, והניסיון כולו התקיים בשוליה של מדיניות רשמית מהוססת. אף על פי כן, נוכחותן עוררה הד ציבורי, פולמוס רעיוני ותיעוד מעניין.
במבט מקרוב מתברר כי דווקא המרחב הסג'ראי – שהיה נתון לפיקוח אדמיניסטרטיבי אך פתוח ליוזמות – יצר תנאים ייחודיים שבהם רעיון אידאי יכול היה להיבחן במציאות היומיומית של החווה. בכך הפכה סג'רה ממקרה מקומי לשדה ניסוי שבו ניתן לעקוב אחר התגבשותו של מודל התיישבותי רחב יותר, דרך המפגש בין רעיון, מקום ואנשים.
השאלה איננה אם נשים חרשו בפועל – הן אכן חרשו – אלא מה משמעותו של אותו מעשה: האם הייתה זו מחווה סמלית חולפת, קוריוז חברתי שעורר עניין בזמנו, או שמא אבן דרך בתהליך גיבושו של מקצוע נשי חקלאי ובהגדרת מקומה של האישה במשק ההתיישבותי.
מאמר זה מבקש לבחון שאלה זו באמצעות המקרה של חוות סג'רה, ולברר האם הניסיון המקומי חרג מגדר אנקדוטה והיה חלק מתהליך רחב יותר בעיצוב דמותה של האישה העובדת בהתיישבות הציונית בראשית המאה העשרים.
הרקע הרעיוני: נשים ועבודת אדמה במושבות
על סִפּו של המעבר מדגם המושבה של העלייה הראשונה אל דפוסי ההתיישבות המתעצבים של העלייה השנייה, התייחס חיים מרגלית קלווריסקי, מנהלה הראשון של החווה (1900–1901), לשאלת מקומן של הנשים במשק האיכר. בריאיון שהעניק לחמדה בן־יהודה ופורסם בעיתון השקפה (13 ביוני 1905), נשאל קלווריסקי על מקומן של נשות הגרות והאם הן עובדות בשדה או “יושבות אהל” [הדגש במקור], כדרך “נשי איכרינו”. תשובתו הייתה נחרצת:
“חלילה! הגיורת עובדת בשקידה גדולה בגן ובשדה על יד בעלה. ואם חלה בעלה או היא נתאלמנה איננה מתיאשת וצועקת לעזרה להפקידות כמו שעושות אלמנות אכרינו, אלא עובדת היא ביתר שאת במקום בעלה”.
קלווריסקי הרחיב והדגיש כי שאלת הנשים היא “שאלה נכבדה”, שכן גם האיכרים עצמם טרם רכשו מיומנות מלאה בעבודת האדמה, ועל אחת כמה וכמה נשותיהם, שכמעט ואינן משתתפות בעבודת השדה. לדבריו מתקיים פיצול מוחלט בין התחומים: “בעלה ועבודתו בשדה לחוד, והיא ועבודתה בבית לחוד, ואין מלכות אחת נוגעת בחברתה כמלא הנימה”.
בהתייחסו למצב הקיים קבע כי הנשים ובנותיהן עומדות “על מדרגה נמוכה” בכל הנוגע לעבודת האדמה; כה רחוקות הן ממנה עד שאינן יודעות היכן מצוי שדה משפחתן. עם זאת, האחריות למצב זה אינה מוטלת עליהן אלא על דפוסי החינוך – ואלה, לשיטתו, טעונים תיקון. נשים שתנהלנה כראוי את משק ביתן, כך טען, יוכלו לספק כמחצית מצריכת המשפחה באמצעות גן הירק, הדיר והעופות.
פתיחת השער: אליהו קראוזה והמרחב המנהלי
אליהו קראוזה, מנהל חוות סג'רה מטעם יק״א (1901–1913), היה הדמות שאפשרה את עצם קיומו של הניסוי. אף שהנהלת יק״א לא עודדה מלכתחילה את העסקתן של נשים כפועלות חקלאיות, קראוזה קיבל אותן לעבודה ושילבן בענפי המשק.
בשנות פעילותה הראשונות של החווה התקבלו נשים כפועלות רשומות. ברשימות הפועלים נרשמו שלוש נשים יוצאות כורדיסטן – לא כ"עוזרות", לא כנשות פועלים, אלא כפועלות לכל דבר. עצם רישומן הפורמלי מצביע על הכרה מנהלית ברורה במעמדן ככוח עבודה, ולא כהסדר זמני או חריג.
יוזמת "הקולקטיב" ונכונותו של קראוזה לאפשר לקבוצת פועלים מקרב בני העלייה השנייה להוציא לפועל את הניסוי החברתי־כלכלי סימנו תפנית רעיונית בהתפתחות דפוסי ההתיישבות. רעיון הקולקטיב, שהחל לפעול בסתיו 1907 ביוזמת מניה וילבושביץ, לא היה רק ארגון של קבוצת פועלים סביב קופה משותפת, אלא ניסיון מודע לבחון האם ניתן לעצב צורת חיים כלכלית־חברתית חדשה בתנאי הגליל. תפיסה זו נשענה על עולמה הרעיוני של וילבושביץ — שעוצב בניסיון מהפכני ברוסיה, בהיכרות עם ההגות הסוציאליסטית האירופית ובתצפית ביקורתית על דגם המושבה בארץ.
בסג'רה נמצא לרעיון מרחב ניסויי שבו יכול היה להתממש הלכה למעשה. האישור שניתן לניסוי אפשר לרעיון לרדת מן הדף אל השדה – להתגלם בלוח עבודה, בניהול חשבונות, בחלוקת אחריות ובחיי יום־יום משותפים. במובן זה שימשה סג'רה מעבדה חברתית שבה הועתק רעיון השיתוף מן המישור האידאי אל המישור המוסדי.
לצד יוזמה זו מונתה וילבושביץ למנהלת החשבונות של החווה. במסגרת תפקידה לא הסתפקה בניהול החשבונות השוטף, אלא ערכה גם ניתוח כלכלי של תוצאות המשק – הן של החווה והן של האריסים, איכרים שעיבדו חלקות במושבה על בסיס חוזים. בתוך כך עיצבה גם תפיסה חדשה בדבר מקומן של נשים בהתיישבות: לא כנספחות למהלך החלוצי אלא כנושאות מלאות של אחריות יצרנית, כלכלית וערכית. הדרישה לשותפותן בכל תחומי העבודה לא הייתה תוספת שולית לרעיון הקולקטיב, אלא חלק אינהרנטי ממנו – שכן חברה שיתופית אמורה הייתה לערער גם את ההפרדה המגדרית שבין “בית” ל“שדה”.
ואולם בפועל נתקל מהלך זה גם בהתנגדות. משנודע להנהלת יק״א כי וילבושביץ מונתה למנהלת החשבונות של החווה דרשה לסיים את העסקתה. הסיבה הייתה כפולה: הן משום שפיטרה את מנהל החשבונות הקודם אליהו מזרחי כדי לצמצם בהוצאות, והן משום שהרעיון שאישה תמלא תפקיד מרכזי כזה – אשר שימש גם כממלא מקומו של מנהל החווה – נתפס כבלתי מתקבל על הדעת.
בתוך מציאות זו החלו להגיע לחווה גם פועלות מבנות העלייה השנייה. נשים צעירות שהגיעו זה מקרוב ליפו שמעו כי "יש רק פינה אחת, סג'רה שמה… אשר בה יש תקוה לצעירה לקבל עבודה". בעיניהן נתפסה סג'רה כ"מקום היחיד שבו יש תקווה לצעירה לקבל עבודה". כך נוצר מרחב ייחודי שבו יכלו נשים רווקות להתקיים מעבודתן החקלאית ולהשתלב בעבודות המשק (שפרה בצר, 'עם הראשונים באום־ג'וני ובמרחביה', בתוך: ברכה חבס (עורכת) ספר העליה השניה, תל אביב תש"ז, עמ' 504 – 505). בין הנשים שהגיעו לחווה היו האחיות שטורמן (שפרה, אסתר ושרה), האחיות בקר (ציפורה וקיילה), רבקה ניסנוב ואחרות.
שפרה שטורמן עבדה תחילה בניפוי חיטה בגורן ובהמשך מונתה לטפל במחלבה, שהייתה לדבריה מחלבה פרימיטיבית. "בחדר הראשון משמאל מנצחת שפרה שטורמן על התקנת הלבן – מאכל תאוה זה, שכוחו יפה לשבור גם את הצמא, גם את הרעב, ראשונה היא במלאכה זו, מכריזות עליה החברות. והיא שפרה עצמה, בעמידת-כבוד שלה כמעט אינה שואה אלי, שקועה כולה במלאכה" (רחל ינאית בן צבי, רשימות והתכתבות עם מניה שוחט, אה"מ, ארכיון בן צבי). בהמשך נרכשו סרכזת (צנטרפוגה) להפרדת החלב, מחבצה להכנת חמאה, לול ומדגרה. למרות שקראוזה לא צפה הכנסה גבוהה מענף הלול הוא ביקש לשלב אותו בחצר כדי להקנות ידע וניסיון. ניתן היה באמצעותו גם לנצל את הפסולת בחצר, והאחראית על המחלבה תוכל להפעיל אותו ללא שכר נוסף.
אחת מן הצעירות שהגיעו לחווה הייתה אסתר וילקנסקי, אחותו של האגרונום יצחק וילקנסקי (וולקני). במכתב ששלחה למשפחתה באוגוסט 1909 תיארה בהתפעמות את ימי העבודה הראשונים בשדות: “הנני עובדת כבר יומיים ביער צעיר של שקדים וזיתים… הנני מנקה את העצים הרכים מעלים נבולים ומענפים שהתייבשו ומתים.” בהמשך המכתב תיארה גם את יופיו של המקום: “מי ראה את נופי הארץ המאיר את בתי המושבה הנרדמת? הרי זה וזה הרגיש ביופי ונעימות החיים” (מכתב אסתר וילקנסקי למשפחת אחיה מאיר וילקנסקי, תרס"ט)
דבריה משקפים היטב את חווייתן של רבות מן הפועלות שהגיעו לסג'רה באותן שנים – מפגש בין עבודה חקלאית יומיומית לבין תחושת התחדשות והשתייכות לנוף הארץ. בתוך מרחב זה נפתח גם הפתח להשתלבותן של נשים בעבודות החקלאיות עצמן – לעיתים אף בעבודות שנחשבו עד אז נחלתם הבלעדית של גברים.
בין העבודות שביצעו הנשים נכללו גם עבודות שנחשבו באותה עת "גבריות" מובהקות: חרישה בשוורים, עגלונות ודישה. עיתונאים בני התקופה תיארו את המראה כ"חיזיון משמח ומפתיע", אך ההתפעלות לוותה גם בהיסוס. האם אין זו "אהבת הברק החיצוני"? האם מדובר בקפיצה חדה מדי בשרשרת ההתפתחות החברתית?
ציפורה בקר (זייד) העידה על עצמה: "לאחרת הייתי בסג'רה… רק דבר אחד ידעתי עתה – אדמה" (צפורה זייד 'עם השומר' בתוך: ברכה חבס (עורכת) ספר העליה השניה, תל אביב תש"ז, עמ' 531). התנסות נוספת הייתה לה כאשר השתלבה גם בשמירה העברית. אם בעבודת השדה נוצר מקצוע, הרי שבשמירה התנהל מאבק על סמל. עדותה של ציפורה זייד חושפת מתח זה מבפנים. בליל שמירה אחד בסג'רה תיארה כיצד הקפידה על דריכות קיצונית, שכן "מה שיכול להרשות לעצמו שומר גבר, אינה יכולה להרשות לעצמה אישה" (ארכיון בית השומר, תיק אישי ציפורה זייד). היא מרבה בסיבובים, בודקת מנעולים ונאבקת בתנומה שלפני עלות השחר – מתוך תודעה כי עליה להוכיח עצמה ללא רבב. כאשר מתקרב צל בדמדומי הבוקר היא מכניסה כדור לקנה וקוראת: "מן הדא?" רגע זה מגלם ריבונות נשית חמושה. אך מיד מתברר כי היה זה שומר אחר שבא "לראות במו עיניו כיצד שומרת את". המחמאה שקיבלה לוותה בעצם המבחן. היא הבינה כי נבחנה לא כעמיתה, אלא כחריגה. תגובתה – "יום יבוא ואהיה שומרת לא בזכות משהו אלא בזכותי אני" – מנסחת את תודעת הדור. השמירה לא התמסדה כתחום שוויוני; היא נותרה זירה של הוכחה מתמדת.
פועלות נוספות הצטרפו בהמשך: לאה מירון, בלהה הורביץ, גיטל פז, חיה שרה חנקין, בתיה מיטלמן, מרים אורלוף ופועלת נוספת שנרשמה רק בשמה הפרטי – מלכה. לצידן עבדה לאורך השנים גם מרים, פועלת קבועה מבנות העדה הכורדית, ששכרה היומי היה נמוך מזה של חברותיה לעבודה.
חרישה ודישה: רגע סמלי
קראוזה היה גאה בעבודת הנשים, וכאשר הגיעו פקידים לביקור בחווה היה מביא אותם לצפות בנשים החורשות בשוורים ומבצעות את עבודות השדה. באחת הפעמים, מרוצה במיוחד, אמר להן: "אתן הבחורות הזר, התפארת של החווה".
עם זאת, קראוזה לא פעל מתוך אידיאולוגיה פמיניסטית מוצהרת. תפיסתו הייתה בעיקרה חקלאית־כלכלית. בדוחותיו הדגיש את תרומתן האפשרית של נשים לענפי החלב, הלול והגינון, והשווה את המודל הרצוי לזה של המושבות הגרמניות, שם תרומת האישה למשק הבית הייתה משמעותית מבחינה כלכלית. ואולם בפועל יצר מרחב חסר תקדים שבו נשים יכלו להשתכר מעבודתן החקלאית ולשאת באחריות מקצועית. הפתיחה המנהלית – גם אם לא נבעה מאידיאולוגיה שוויונית רדיקלית – יצרה תנאי יסוד להתנסות.
סיפורה של מרים אורלוב (לימים קמינצקי–איתן) ממחיש את המעבר מן החרישה הסמלית אל בניית מקצוע נשי יציב. אורלוב עזבה את ראשון לציון, שם הועסקה בתפירה, "על מנת שלא לחזור עוד למכונת התפירה". היא ביקשה להשתלב בעבודת השדה עצמה, אך נאלצה תחילה להמתין בחוות כינרת עד שוך האירועים הביטחוניים שהתרחשו באותה עת בסג'רה. כהכנה למעבר תפרה לעצמה מכנסי עבודה על פי דוגמה שנשחלחה אליה מהסג'רה.
עם בואה לחווה עבדה תחילה בעבודות שדה ואף חרשה בשוורים. אולם לאחר זמן קצר נחלשה פיזית והועברה לעבוד במחלבה ובאינקובטור – תחום שהתפתח כחלק מענף הלול. כאן חל המפנה: אורלוב מונתה לאחראית על המדגרה החדשה, ושמונים אפרוחים בקעו מן הביצים – אירוע שזכרה כדגירה הראשונה בארץ. הצלחתה הקנתה לה את הכינוי "הדוגרת" – שם בעל נופך כמעט אימהי, אך בפועל ציין שליטה בטכנולוגיה חקלאית מודרנית ובהפעלת מדגרה. העבודה תחת קראוזה לא הייתה קלה; הוא דרש משמעת ורצינות. אולם דווקא הדרישה הגבוהה חיזקה את תחושת המקצועיות. במקרה של אורלוב, המעבר מן החריש אל האינקובטור לא סימן נסיגה, אלא התמחות. היא מגלמת את המעבר מן ההתרסה הסמלית אל ההתמסדות המקצועית.
הפועלים עצמם חוו את נוכחותן כגורם מטלטל. יהושע ברנדשטטר תיאר את "האחיות" ששלטו ביד רמה בעניינים מקצועיים וחברתיים גם יחד. הן לבשו מכנסי עבודה, השתתפו בעבודות הקשות ביותר, ולעיתים טשטשו במודע את נשיותן כדי להתקבל במרחב העבודה הגברי.
ואולם גם בעדויות המאוחרות עולה כי החרישה לא הייתה יעד אסטרטגי לטווח ארוך. אחדות מן הפועלות הודו כי אין זו עבודה המתאימה להן לאורך זמן, והשוויון המלא בענפי הפלחה לא התמסד. במובן זה הייתה החרישה רגע מכונן וסמלי – אך לא תשתית יציבה.
חנה מייזל: ממחווה למודל
המעבר מניסוי נקודתי למודל רעיוני התרחש עם בואה של חנה מייזל. מייזל, אגרונומית בעלת תואר שלישי, הגיעה לחווה כדי לטפל במטעים ובגן הירק, אך למעשה עיצבה תפיסה חדשה של הכשרה חקלאית לנשים. היא הציעה לוותר על הדרישה לשוויון מוחלט בענפי הפלחה ולהתמקד בפיתוח מומחיות בענפים שבהם יכלו נשים להשתלב לאורך זמן – רפת, לול וגינון.
"חלקת הגזר" – ניסוי קטן בגבעה סמוכה – הפכה למעבדה של הכשרה נשית. הצלחתו לא הייתה סמלית בלבד; היא הוכיחה גם היתכנות כלכלית. על בסיס ניסיון זה גיבשה מייזל את תוכנית ההכשרה החקלאית לנשים בחוות העלמות בכינרת.
כאן טמון ממד אבן הדרך: לא בהיקף המספרי של המשתתפות, אלא בהמשכיות המוסדית והרעיונית של המודל.
מגבלות והישגים – קוריוז או תשתית?
מספר הנשים היה קטן, משך ההתנסות קצר, והשוויון בענפי הפלחה והשמירה לא הושג. במובן זה ניתן לראות בניסיון אפיזודה מוגבלת. ואולם מבט ארוך טווח מלמד כי הרעיון לא נעלם. דגם האיכרה המקצועית – השותפה היצרנית במשק המשפחתי – התגבש בהדרגה בקבוצות ובמושבים. השינוי לא היה מהפכה כוללת אלא תהליך מצטבר. עבודת הנשים בסג'רה לא חוללה שוויון מגדרי מלא ולא ביטלה את גבולות הריבונות הגברית. אולם היא יצרה לראשונה תשתית מקצועית לנשים בחקלאות היישובית: פועלת שכירה, מנהלת ענף ואיכרה עתידית.
בסג'רה נפרצה דרכן של נשים להשתלבות בעבודה חקלאית – לא כקוריוז חולף, אלא כמהלך היסטורי בראשיתו.
ד"ר אסתי ינקלביץ, עמית מחקר במחלקה ללימודי ישראל, אוניברסיטת חיפה. חברת מושב אילניה.
