לעלות למגרש עם הסיפור שלנו

לעלות למגרש עם הסיפור שלנו// אברי גלעד

קטע מתוך  "שומר מסך" כתבתה של פנינה גפן. אברי גלעד מתראיין עם הקמת מכינה חדשה של השומר החדש, פורסם באתר מקור ראשון.

לקריאת הראיון המלא באתר מקור ראשון ללחוץ כאן

"המכינה הזאת היא זרע, התחלה של התחלה. אנחנו עוד לא יודעים מה ינבוט ממנה. כשבאים לטפל בבעיה ענקית אי אפשר לבוא עם פתרון ענקי, כי פתרון כזה הוא כבר בקנה מידה מדינתי או עולמי. אנחנו יודעים לעשות חינוך, ולכן אנחנו מתחילים במשהו קטן, בתקווה שהוא ילך ויתרחב. במובן מסוים, המכינה הזאת היא גלי צה״ל של ההסברה, מעין אקדמיה ישראלית לתקשורת ולהסברה בגיל צעיר, כשהמוח עוד גמיש ויש עוד הרבה שנים להשתפשף. לא סתם התקשורת מלאה בבוגרי גלי צה״ל; הם למדו תקשורת כשהיו כמעט ילדים. אנחנו רוצים להקנות את היכולות האלה מוקדם, ולא לחכות עד אחרי הצבא והאוניברסיטה, כשמגיעים לקורס צוערים במשרד החוץ. כשאהיה שר החינוך בגלגול הבא, זה יקרה בגדול גם בתיכונים. בינתיים, למכינות מגיעים בני נוער מעולים עם מוטיבציה עצומה. לא צריך להתעסק איתם במשמעת ולא לשכנע אותם להשתתף. הם שם כי הם רוצים, ויש קשב, שותפות והתגייסות מלאה. זה חלומו של כל מורה".

למחזור הראשון התקבלו עשרים חניכים, והשומר החדש חותרים להקים בשנה הבאה מכינה דומה גם בצפון הארץ. תוכנית הלימודים לא נופלת מזו של לימודי תקשורת מקצועיים, וכוללת מבואות, תקשורת מודרנית, עמידה מול קהל, חשיבה עיתונאית, רטוריקה וסטוריטלינג, רשתות חברתיות, משפט בינלאומי, דוברות ועוד. בין המרצים בולטים שמות כמו ג'קי לוי, אמי פלמור, נוה דרומי, גדי עזרא, אמיר בר שלום ועוד. יותר מן הביקוש ללמוד הפתיע את גלעד ואת השומר החדש הביקוש ללמד. אנשי תקשורת רבים יצרו קשר והציעו את עצמם לשיחה או הרצאה, אפילו בהתנדבות, מתוך זיהוי הדחיפות והצורך.

המטרה, מבחינת גלעד, היא שהחניכים יגלו יוזמה עצמאית בתחום. הבוגר האידיאלי, מבחינתו, הוא אדם אקטיבי ויוזם. ״אני קודם כול מלמד אותו להיות עצמאי בשטח. הוא לא צריך אותי כדי לפעול. קיבלת כלים? תתחיל לייצר תכנים. אתה בצבא? תייצר תכנים. את באוניברסיטה? תייצרי תכנים. את משפיעני ההסברה הטובים אפשר לספור על אצבעות של יד אחת קטועה".

איך ההסברה שלנו כל כך לקויה? מה פספסנו?

"קודם כול פספסנו לימודי אנגלית. אנחנו לא יודעים להתבטא באנגלית, וזאת הבעיה הראשונה. שנית, אנחנו בטוחים בצדקתנו בלי להתמחות בכך. אנחנו בטוחים שעצם זה שאנחנו צודקים זה מספיק. נדמה לנו שמה שאנחנו רואים כל העולם רואה, אבל אנחנו לא מבינים אילו כוחות ענק עובדים על התודעה העולמית, ולא ממש רואים מה משדרים בעולם. אנחנו עם לבדד ישכון במובן הרע של הביטוי. מעבר לכך, אנחנו עם שלא יודע לקיים דיון. אנחנו רואים את זה בכנסת, בבתי הספר ובכל מקום. בעמים אחרים לומדים דיבייט כבר מכיתה א', אבל לנו אין מושג איך להתווכח ואיך לבנות טיעון. לא עלינו למגרש ובכל זאת אנחנו מצפים לנצח".

אולי אנחנו חיים במציאות מסובכת שקשה להסביר אותה.

"אני לא חושב שהמציאות הישראלית מורכבת. הסיפור פשוט: נולדנו פה, נעקרנו מפה, חזרנו לפה, חזרו איתנו ערב רב של ערבים שלא שייכים לפה, אנשים שהתקבצו מכל מיני מקומות במזרח התיכון כדי לשתות מקרן השפע היהודית. אחרי שנוצר עושר הם בוזזים אותו. אין לנו שום מקום אחר ללכת אליו ואנחנו נשארים פה. זה הסיפור".

אפשר לטעון שהיינו טרודים בהישרדות בכמה חזיתות.

"אנחנו לא עסוקים בהישרדות. בגדול, אנחנו עם מפונק. אנחנו חווים את עולם השפע ברמה גבוהה. אנחנו שמנים. כשקורה לנו אסון כמו טבח 7 באוקטובר אנחנו מתגייסים ונהדרים, אבל זה רק במצבי קצה. את השוטף אנחנו מזניחים. ברגיל אנחנו לא עובדים בתחזוק המכונה, ולכן כשקורות לה תקלות אנחנו משלמים מחיר יקר כדי לתקן אותה".

המחסור באנגלית טובה ובכלים לבניית טיעון הוא רק השכבה החיצונית של הבעיה. עוד לפני השאלה איך מדברים אל העולם, ניצבת השאלה עד כמה אנחנו עצמנו מכירים את הסיפור שאנחנו מבקשים לספר. מבחינתו של גלעד, הסברה איננה רק זירת חוץ, ראיונות ברשתות זרות או תגובה לטענות נגד ישראל: היא מתחילה בבית, בהכרת השורשים ובידיעת הסיפור שמחבר אותם למקום הזה.

"הסברה היא היכולת לספר סיפור כלפי פנים וגם כלפי חוץ", הוא אומר. "אנחנו לא זקוקים לנרטיב מומצא, אלא צריכים לספר את הסיפור האמיתי, ובשביל זה צריך קודם כול לדעת אותו. אם תלכי היום בחוץ ותעשי משאל רחוב בקרב צעירים ותשאלי שאלות פשוטות, כמו מה קרה ב־1948 ומה זה נכבה, לרובם אין מושג. כל הטיקטוקיאדה והאינסטגרמיאדה בכלל לא עוסקת במי שאנחנו, במה אנחנו עושים פה, ואיפה אנחנו צודקים וטועים. אנו לא עוסקים בזה. בעיקר עושים טרנדים מטופשים וחושבים שאלה החיים".

את התקווה שבתי הספר ותנועות הנוער ישלימו את הפערים גלעד הודף בחיוך מיואש. "כל מי שחושב ששיעורי היסטוריה עוסקים בסיפור שלנו, טועה", הוא קובע. "במערכת החינוך שלנו משננים חומר אבל לא לומדים לעומק שום דבר, בוודאי לא יחסי אנוש ומיומנויות אנושיות בסיסיות, שהם הדברים הכי חשובים היום. אבל גם אם לומדים 'חומר בהיסטוריה', במירכאות, זה לא אומר שהוא מוטמע והפך לחלק מהמערכת".

בתנועות הנוער המצב לא יותר טוב: "הלכתי פעם למופע סוף שנה של הצופים, ופגשתי תוכן אלים וגס. הבנות שלי היו בצופים ועזבו. לא שמעתי מהן פעם אחת שהיה בפעולה דיון ערכי – לא על ציונות, לא על היסטוריה ולא על השאלה מה אנחנו עושים פה. הרבה פעמים החניכים יושבים עם הטלפונים, גם המדריכים בטלפון, וכל העסק נהיה מאוד חיצוני. אם אין לך 150 תליונים וסרטים על המדים אתה לא נחשב. הכול דאווין. אני לא רוצה להתרפק על הצופים של פעם, אבל משהו איבד את הדרך. אין לנו מותרות לזה יותר. יש משפט יפה של ימימה שאומר, 'אם קשה לך, על מה דילגת? על הקל דילגת'. הקל זה קודם כול להכיר את עצמך. וקשה לנו כי דילגנו על להכיר את עצמנו, לדעת מי אנחנו, לספר את הסיפור שלנו ולהתחבר לכוח שלנו.

"לפעמים אנחנו נאלצים לעשות את זה, בלי להתכוון, כמו שב־7 באוקטובר נאלצנו להכיר את עצמנו. בשוטף יש מעט מאוד מגזרים שבאמת עובדים בתחזוק הקשר הזה. הרוב לא. הסיוט שלי הוא לפני חופשת הקיץ, כשמגיעות אליי כל הפניות של בני הנוער מהציבור הדתי־לאומי שעושים קייטנות לבעלי מוגבלויות ולמי לא. הם עובדים כל השנה בשביל זה, מגייסים תרומות ומבקשים סרטונים. זה עם ישראל שאני רוצה לחיות בתוכו".

אתה פוגש צעירים במכינות כבר עשור. מה לדעתך חסר היום לצעירים בישראל?

״משמעות. לא שבעבר הייתה בהכרח יותר משמעות, אבל גורמי הסחת הדעת היו הרבה פחות חזקים. היו מדורות שבט, היה סיפור משותף, היו פחות מקומות לברוח אליהם בכל רגע. היום כל אחד משוטט בתוך אינסוף השפעות, מסכים והתמכרויות, והרבה צעירים מנותקים קודם כול מעצמם, אבל גם מעמם, מארצם ומתורתם. הם מחפשים בחלל הטיקטוק אישור לחיים, וזה לא מספיק. "אני מסתכל בסרטונים בטלגרם, בערוץ שהפך לגוף התקשורת הגדול ביותר לצעירים כיום, ורואים בו צעירים שאיבדו כל דרך. אלימות קיצונית בכל מקום, פוגענית ומחרידה. טלגרם הוא לא 'תקשורת', כי זה פיד לייב מהחיים. כשהייתי נער היה משבר בביאפרה באפריקה, עם ילדים נפוחי בטן. אני וחבריי הלכנו, ביוזמה שלי, בלי שום הכוונה של מבוגרים, ואספנו תרומות לביאפרה בשולחן שהצבנו ברחבת המשביר בירושלים, ליד טליתא קומי. זה תוכן שאנחנו ייצרנו. היום התוכן לא מחובר לשום ערך. מה שמדאיג אותי במיוחד הוא לא רק חוסר הידע, אלא אובדן הקשר והיכולת לראות את הזולת, להחזיק מחויבות ולהרגיש שייכים למשהו גדול. ובכל זאת, אני רואה מה קורה לצעירים כשהם מגיעים למסגרת שמבקשת מהם משהו. במכינות, ובהמשך גם בצבא, רבים מהם מוצאים שורשים, אחריות וערכיות. לכן הגיל הזה כל כך חשוב בעיניי: זה רגע שבו עוד אפשר לחבר אותם לעצמם ולסיפור גדול מהם״.