פי שר וליבי מר // דוד קורן
(עדות חלוצי ההתיישבות באזור ים המלח מאירועי כט' בנובמבר. מעובד מתוך הספר "בסימן קריעה", פרקי יומנו של דוד קורן ממקימי קיבוץ בית הערבה הישן.
הקיבוץ שנותק בהצעת החלוקה מגבולות המדינה היהודית העתידית, פונה מיושביו במלחמת העצמאות, מייסדיו שחוללו את נס הקמתו באדמת צפון ים המלח, לקחו חלק בהקמת קיבוצי הגליל המערבי.)
29.11.1947
ידענו שההכרעה תיפול הערב ב-לייק סאקסס. ידענו שאם יוחלט על מדינה יהודית, אנחנו נישאר בחוץ וייגזר עלינו לחיות במדינה ערבית.
השתעשענו בתקוות כי למפעל האשלג, שבו הושקע הון בריטי והוא דרוש לבריטניה, אולי תינתן אוטונומיה מסוימת, ולא נצטרך לנטוש את המקום. לבנו כבד היה מרוב דאגה, ולא ידענו אם לשמוח על ההזדמנות, שאולי תינתן לנו, או לבכות על גורלנו לחיות בחסותם של הערבים.
יצאנו לעבודה כבכל יום. בערב ניסינו שעה ארוכה להקשיב לצלילי הרדיו, אך ההפרעות האטמוספריות היו רבות. לבסוף נתייאשנו מן ההקשבה ונתפזרנו לחדרינו.
ישבתי עוד בתחנת האלחוט שהייתה בביתי. במשך היום הייתה מוסתרת ב"סליק" שבתוך כורסה גדולה, ובערב היינו, חנה רעייתי ואני, מוציאים את המשדר והמקלט ומפעילים אותם בשירות ה"הגנה". […] התחנה בתל-אביב קראה לתחנות רבות, אך אותנו לא ביקשה. סגרתי את המכשיר והכנסתיו ל"סליק". בן-גוריון שהה באותם הימים במלון קליה. חשבתי בלבי: מחר בבוקר אלך אליו למלון להזמין אותו אלינו לבית-הערבה וגם אשמע מפיו את הידיעה על ההחלטה ומה לפי דעתו יקרה אותנו. נרדמנו.
לפתע, בשעה אחת אחר חצות, נשמעו דפיקות בדלת. קפצתי ממיטתי. בפתח עמדה לאה, שומרת הלילה, ואמרה לי בבהלה: "בוא מהר למטבח. באו אנשי שכונת הפועלים ועובדים מן המפעל. הם שיכורים ומשתוללים". התלבשתי מהר ורצתי למטבח. מצאתי שם חבורה של אנשים שהכרתים. הם היו קצת בגילופין ובאו אלינו לשמוח איתנו יחד על ההחלטה, שנתקבלה בארגון האומות המאוחדות, בדבר הקמת המדינה היהודית.
האנשים היו שמחים שמחה אמיתית, אך הם התפרעו קצת, סובבו מהר את ארון הכלים הסביבוני, וכמה צלחות וספלים עפו החוצה ונשברו. המראה לא היה מלבב. שברי הצלחות היו מפוזרים על הרצפה, והאנשים תופפו על סירי המטבח בכפות ובמזלגות. אך ניכר היה ששום סכנה לא נשקפת לעובדת הלילה.
כשראו אותי אמרו: "בוא דוד, נלך לקליה, אל בן-גוריון, לשמוח איתו". השעה הייתה שתיים אחר חצות. הצעתי להם שנעשה זאת מחר. נבוא אליו ונזמין אותו למסיבה, שהרי השעה מאוחרת, עד שנגיע אליו כבר יהיה לפנות-בוקר. החוגגים קיבלו את דעתי, אך הוסיפו לשתות מן הבקבוקים שהביאו איתם ואף כיבדוני בשתייה בקריאות: "לחיים! לחיי המדינה היהודית".
"גילו ברעדה", כתוב, הרהרתי ולבי נקרע בין השמחה הספונטאנית לבין המועקה בדבר גורל האזור. שעה ארוכה שרנו, ואני חש כיצד פי שר ולבי מר. התרוממות רוח ודיכאון משמשים בערבוביה. הייתי בטוח שהערבים לא יסכימו ושתהיה מלחמה. החברה שתו והיו בגילופין. לא זזתי מן המקום, עד שלא עלה אחרון החוגגים השתויים על המשאית. הם נסעו. משנסעו, חזרתי למטבח ויחד עם עוד חברים, שהתעוררו בינתיים והגיעו, אספנו את השברים וטאטאנו אותו. החיים צריכים לחזור למסלולם. עוד שעה יקומו החברים לעבודה, ויש להכין להם קפה, לפרוס לחם ולהכין ריבה בצלחות.
הלכתי לחדרי. אור של טרם-בוקר נראה מעל הר נבו. אורות יחידים נראו מירושלים. השמש תזרח עוד מעט, אך מה יקרה כאן, בארץ-ישראל? בוודאי יהיה זה יום שונה מאתמול. מי נביא ויידע?
לשיחה:
* "פי שר וליבי מר"- תמצתו את עדות הכותב במילים שלכם.
* ביומן של בן גוריון מחגיגות כט' בנובמבר הוא מתאר "אני אבל בין חוגגים"- כיצד משתלבים סימני מחיר המלחמה המסתמנת בהודיה על ההשגים הלאומיים ?
*שתפו בחוויות אישיות שלכן בהן מתערבים יחד שמחת תודה ודמעת כאב על המחיר של הדרך.
