במידת הזהירות // מהספר "מסילת ישרים"
(מאת רבי משה חיים לוצאטו, רמח"ל. פרק ב' בחיבור ספר המוסר "מסילת ישרים" פורסם בשנת 1738)
הנה ענין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובעניניו, כלומר, מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא, לבלתי עזוב נפשו לסכנת האבדון חס וחלילה ולא ילך במהלך הרגלו כעור באפלה.
והנה זה דבר שהשכל יחייבהו ודאי. כי אחרי שיש לאדם דעה והשכל להציל את עצמו ולברוח מאבדון נשמתו, איך יתכן שירצה להעלים עיניו מהצלתו, אין לך פחיתות והוללות רע מזה ודאי.
והעושה כן הנה הוא פחות מהבהמות ומהחיות אשר בטבעם לשמור את עצמם ועל כן יברחו וינוסו מכל מה שיראה להם היותו מזיק להם.
וההולך בעולמו בלי התבוננות אם טובה דרכו או רעה, הנה הוא כסומא ההולך על שפת הנהר אשר סכנתו ודאי עצומה ורעתו קרובה מהצלתו.
כי אולם חסרון השמירה מפני "העורון הטבעי" או מפני "העורון הרצוני" דהיינו סתימת העינים בבחירה וחפץ, אחד הוא.
והנה ירמיהו היה מתאונן על רוע בני דורו מפני היותם נגועים בנגע המדה הזאת, שהיו מעלימים עיניהם ממעשיהם בלי שישימו לב לראות מה הם: הלעשות אם להעזב? ואמר עליהם: "אין איש נחם על רעתו לאמר וגו'" כלה שב במרוצתם כסוס שוטף במלחמה.
והיינו, שהיו רודפים והולכים במרוצת הרגלם ודרכיהם מבלי שיניחו זמן לעצמם לדקדק על המעשים והדרכים, ונמצא שהם נופלים ברעה בלי ראות אותה.
ואולם הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם עד שלא ישאר להם ריוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים,
כי יודע הוא שאלולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם, והיתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי.
והרי זו מעין עצת פרעה הרשע שאמר: "תכבד העבודה על האנשים וגו'", שהיה מתכוין שלא להניח להם ריוח כלל לבלתי יתנו לב או ישימו עצה נגדו, אלא היה משתדל להפריע לבם מכל התבוננות
בכח התמדת העבודה הבלתי מפסקת כן היא עצת היצר הרע ממש על בני האדם, כי איש מלחמה הוא ומלמד בערמימות, ואי אפשר למלט ממנו אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה….
והוא כענין מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו. והוא מה שאמרו: אם אין אני לי מי לי.
לשיחה:
- מה עיקר הטענה במקור על חיוניות הזהירות, מה האתגר המרכזי המונע מהאדם לנקוט בזהירות?
- נראה שהחטא כלפיו מכוון הכותב קשור בהחטאה- בהחמצה שעלולה להזיק לאדם שאיננו נזהר כראוי, מה הם גורמי הסיכון שעשויים לגרום לנו להחטיא ולהחמיץ בפעולתנו? כלפי מה אנו "עוצמים עיניים" (עוורון רצוני") ולא מישירם מבט אמיץ?
- מה ההרגלים שמרחיקים אותנו ממידת הזהירות, כיצד נוכל להתחזק בזהירות נבונה וחפצת חיים?
- במקורותנו נאמר "איזו חכם? הרואה את הנולד"- אלו הרגלים עלינו לשנות בכדי להיערך נכון לצמצום סיכונים שקשורים במאפייני הפעילות שלנו?
