האבנים שהצילו את סבא // איל אבירם
בין האבנים בנעליים למדים – סיפור של זיכרון, אדמה והמשכיות
(הכותב הוא בוגר שנת התנדבות חקלאית בשומר החדש ומילואמניק)
יום השואה הוא יום חשוב עבורי. זהו יום שבו אני חוזר אל סבא שלי זיכרונו לברכה – ואל הסיפור שלו, שממשיך ללוות אותי ולהשתנות יחד איתי לאורך השנים.
לפני שש שנים, בשנת השירות ב"שומר החדש", ניסיתי לגעת בסיפור שלו דרך הידיים. עמדתי בברקאי, חופר בורות לשתילת עצי אבוקדו, וחשבתי עליו – על הנער שהיה, על עבודת האדמה שנכפתה עליו בתנאים בלתי אפשריים.
דרך המאמץ הפיזי ניסיתי להתקרב, ולו במעט, למה שעבר. סבא שלי הגיע כנער למחנה. ברגע אחד, על הרציף, הוא נפרד ממשפחתו – שרובה נשלחה אל מותם.
בתור לסלקציה, יהודי אלמוני שעמד מאחוריו לחש לו: "תכניס אבנים לנעליים, תיראה גבוה יותר, ותגיד שאתה בן 17."
סבא הקשיב. הוא הגביה את עצמו – ובזכות אותה החלטה, אותו רגע של תושייה, נשלח לעבודת כפיים במקום אל תאי הגזים.
הוא עבר שני מחנות השמדה. באושוויץ, לקראת סוף המלחמה, תוכנן רצח המוני נוסף – אך הצבא האדום הגיע בזמן ושחרר את המחנה.
גם אחרי המלחמה, הסיפור לא התיישר לגמרי: הרישומים התבלבלו, והגיל שבו נרשם אז – אותו שקר מציל חיים – ליווה אותו עד סוף ימיו.
אפילו כשנפטר, לא ניתן היה לקבוע במדויק את שנת לידתו; הוא נולד כנראה בין השנים 1926–1928.
אז, בשנת השירות, חשבתי בעיקר על הקושי הפיזי – על העבודה הקשה, על הגוף שנדרש לשרוד. היום, כשאני סטודנט ובשירות מילואים מאז אוקטובר 2023, הסיפור הזה מקבל עבורי משמעות אחרת.
המעדר התחלף בנשק. הבורות לשתילים הפכו לעמדות הגנה. אבל הרוח – אותה רוח.
במילואים הארוכים האלה אני חושב עליו יותר מתמיד. אני מבין שהניצחון שלו לא היה רק בכך ששרד, אלא בכך שאנחנו כאן – חיים, לומדים, עובדים את האדמה, ונלחמים כשצריך כדי להגן על הבית.
סבא הגביה את עצמו אז, עם אבנים בנעליים, כדי לחיות.
היום, אנחנו מגביהים את עצמנו כעם – כדי להבטיח ש"לעולם לא עוד" לא יישאר רק סיסמה, אלא יהיה מציאות של חיים, של אחריות ושל המשכיות.
