מה שמואר צומח

מה שמואר צומח // יהודה גזבר-פניגשטיין

מה שמואר צומח. פעם שמעתי משפט כזה מגדי, חבר שלי, שהוא גנן. הוא דיבר איתי על החצר והגינה ואמר פשוט. מה שמואר צומח. מה שאנחנו מתייחסים אליו גדל. הוא התייחס לזה גם בפשטות ביחס לנענע וללימון וגם בתור מטאפורה, ומאז אני הולך עם המשפט הזה וחושב עליו הרבה. את מה אני בוחר להאיר. למה אני מפנה זרקור. מה מקבל את תשומת הלב שלי.
מה שמואר צומח.
אם אני מתרכז בשאלה למה הבגדים של הילדים עדיין על הרצפה, הם ימשיכו להיות על הרצפה. וגם ספרים יהיו על הרצפה. ואם אני מתרכז בשאלה למה הם לא מקשיבים לי, הם ימשיכו לא להקשיב לי. ואם אני משקיע את כל תשומת הלב שלי בדברים שבהם הם לא בסדר, הם ימשיכו להיות לא בסדר, כי מה שמואר צומח. ואם אני רוצה שהשמחה שלהם והיכולות שלהם והאושר והכיף והיכולות יצמחו, זה מה שאני צריך להאיר.
מה שמואר צומח.
מערכות יחסים פורחות במחמאות וקמלות בביקורת. כסף פורח בהשקעה וקמל בפחד. ידע. התפתחות אישית. הביקורתיות, שתמיד חשבתי שהיא תכונה טובה שלי, היא טובה רק כשהיא בשירות של תכונה טובה ממנה. בפני עצמה אין רעה ממנה. היא מגבילה, היא חוסמת, היא מערערת, היא מקבעת דפוסים, היא לא מאפשרת לי להכיר באמת הפשוטה כל כך: שאני אהוב. שאני מצליח. שאני אצליח. גרוע מזה, היא גדלה כל כך עד שהיא מסתירה את השמש, וכך שום דבר לא יכול לגדול.
מה שמואר צומח.
אם אני רוצה להיות מאושר אני צריך לשים אור על האושר, לא על מה שמונע ממני אושר. על התקווה ולא על הכעס. על המטרה ולא על המניעות. על מה שטוב ולא מה שרע. לא להתחיל מהקנאה באנשים אחרים, להתחיל מהדבר שאני רוצה שיהיה לי. לא להכחיש, ובוודאי שצריך לתלוש עשבים שוטים שלא ישתו לי את המים ויקחו לי את האור, אבל המטרה היא לא לתלוש את העשבים השוטים אלא להצמיח את האושר, כי מה שמואר, צומח.

לשיחה:

• על מה אנחנו רוצים להאיר? מה אנחנו מצמיחים?
• שתפו בחוויות של תשומת לב מצמיחה מעבודת השדה או ממלאכת החיים.